"...פתאום הוא בא מאחורה תופס אותי, " מה אתה חושב שאתה עושה, אתה? "
-אמבטיה אפילו רחל אחותי היתה עושה לו אמבטיות לתינוק שלה. שמתי מים בכיור ,חמים. לא סתם"
-"עם הסבון הזה אתה חושב? עם הסבון הזה? את הלב אני אתלוש לך, עם זה אני יעשה לו אמבטיה. עם הלב שלך, תזהר ממני.. " ואמר את השם לי. איך זה שאמר. פעם ראשונה אמר, תמיד אומר אתה" עכשיו אמר את השם שלי, איך זה. נו, איך קוראים לי שאמר.
שמעתי את אמא שלי אומרת את זה. השם שלי, בחלום, אמרה.... מה זה היה שאמרה, הייתי בתוך החלום , וצעקתי מרוב שמחה, בגלל מה שהיה שמה. שבחלום, אני חוזר הביתה לחיפה. ונכנס למטבח איפה שאמא שלי, שפתאום שוב פעם נהיית בחיים. יושבת, מחייכת עם העיניים שלה הכחולות. כמו תמיד. עם הרולים בשיער. ויש לה על השולחן מלא משמשים כתומים כתומים. אני אוכל משמש אחד. זה מתוק. אני צועק לה, אפילו שישבה שם ליד בדיוק אני צועק, אמא השתחררתי מהכלא, השתחררתי מהכלא", ואוכל עוד משמש אחד, והיא מחבקת אותי מרוב השמחה , אומרת את השם לי, נו, איך זה, מחבקת אותי חזק חזק" אמא לא ככה, אמא, אני נחנק" וחשבתי שאני נחנק ממנה, אבל זה פתאום לא הידיים שלה, ואני רוצה להריח את המשמשים מהידיים שלה, מהשיער שלה, שגם ברולים היה לו ריח תמיד טוב של שמפו, פתאום נהיה שם ריח אחר בתוך החושך, מתוק, יותר מדי מתוק, אפטר שייב ברוט, שרק לו יש כזה, למה אף אחד לא שם כזה, חונק אותי, וכמה אוויר אני מנסה לקחת זה עוד יותר מסריח נהיה, אמא חונקת אותי, השתחררתי מהכלא , אבל סתם לי את הפה, אמר שיותר טוב אם אני רק אשכב בשקט בשקט. אמא השתחררתי מכלא, אמא השתחררתי בשקט, בשקט.
אבל אני לא שכבתי בשקט בשקט. צעקתי "חתוכה, חתוכה" למה היה אז בתא שלנו חתוכה.
וצעקתי "אפשטיין, אפשטיין, תעזרו לי, אינעל רבק". אבל הם עשו את עצמם ישנים. צעקתי, "תעזרו לי" אבל אפילו חתוכה שהוא יענו נשמה, ואפשטיין שהוא יענו אשכנזי, לא פתחו חצי עין שניהם. אפילו שלחתוכה יש בכלל רק עין אחת שיכול לפתוח, גם אותה הוא לא פתח.

שרה: קח תלביש את זה.

אסף: זה שלך....?

שרה: אתה לא מוכרח.

אסף מהסס.
שרה: הוא יבין. ( פאוזה) תלבש, נו.

אסף מתפשט ומתלבש שרה מנפחת בלונים. מסתכלת עליו. הוא מתבייש ומוריד מכנסים
מאחור הכורסא. היא צוחקת. הוא גומר להתלבש. היא בוחנת אותו רגע.

שרה: תוציא את החולצה. לא באת עד לפה בשביל לדחוף את החולצה למכנסיים.

אסף מוציא את החולצה. הוא מרוצה.

שרה: רואה את הארון הגבוה.

אסף: זה?

שרה: תוריד משם את הבקבוק שיבאס. זה שמור לאירועים מיוחדים. הוא חושב שאני מתקמצנת על זה ישתה ישר מהבקבוק כמו השיכורים האלה.

אסף מחזיק את הבקבוק שותה ממנו.

שרה: חושב שהוא גבר אבל הוא רק ילד. יגיד לי..."כוס אמק איך שזה שורף בגרון"
ויתחיל להשתעל.

אסף: (שותה, משתעל) כוס אמק .... איך שזה שורף בגרון.

שרה: אתה יודע שאני שונאת שאתה שותה מהבקבוק.

אסף שותה עוד לגימה.

שרה: והוא יגיד. "מה קרה מסיבה, אמא? מרוב דאגה את עושה לי? "

אסף: ( שותה עוד לגימה זה מתחיל להשפיע עליו) מה קרה מסיבה אמא? את שקופה, מרוב דאגה את שקופה.
שרה: תמזוג לאמא שלך הזקנה איזה כוסית לפני שאת מחסל את הבקבוק.

אסף מוזג לה כוס. מגיש לה.

יהודה: מותר לעשן?

שני: אני מעדיפה שלא. נעשה הפסקות עישון למי שצריך.

שוב שתיקה.

שני: מה אתם אומרים?

שתיקה.

שני: יודעים מה? בואו נשחק משחק. שמות. אני לא יודעת איך
קוראים לכם.

קמה.

קומו. קומו. כל אחד מוסר את הכדור בתורו עם השם שלו.
אחר כך עם משהו שיגרום לנו לא לשכוח את השם שלו.
נו? מי מתחיל?

היא זורקת את הכדור לאברהם, היחיד שמסתכל עליה. הוא תופס
נשאר לשבת. כמו בתשובה על השאלה, "מי מתחיל" מרקו
קם, יוצא. אחריו יוצאים, צחי, סמיר, יהודה. אברהם נשאר לשבת
עם הכדור.

אברהם: מי שלח אותך?

שני: אף אחד. אני... באתי. כלומר...

אברהם: מה?

שני: אף אחד לא שלח אותי.

אברהם: למה באת לפה?

שני: אני עושה תהליכים יצירתיים עם אנשים אני -

אברהם: חלאס. שמענו מספיק מילים יפות.

שני: מה אתה מציע?

אברהם: תקחי את הכדור שלך, תלכי מפה. תפתחי גן ילדים.

שני: אז למה באתם כולכם?

אברהם: סקרנות. לראות מי ה....

שני: אל תגיד כוסית. אני שונאת את המילה הזאת.

אברהם: את אמרת.

שני: תכבד אותי, אני אכבד אותך.

אברהם: חארטה כבוד! תפסיקי לזיין את המוח. אמרו שעבדת
בהרבה בתי סוהר. ואת באה אלינו ככה, באשכנזיות מנומסת,
לא רואה איפה את נמצאת?

שני: בחדר אחד עם איש זועם.

אברהם: זועם? עוד לא המציאו את המילה בשביל זה... (מסתובב בחדר, נסער).
יודעת מה זה אגף נ"ס? פעם זה היה ראשי תיבות ל"נקי מסמים".
היתה פה תוכנית. אנשים שכבר היו גויות, חזרו לחיות פה. אנשים
פה היו חודשים נקיים. עכשיו פתאום, מעבירים למקום אחר.
נסגר. כאילו החיים של בני אדם זה עטיפות ניילון שזורקים
לזבל אחרי השימוש. באו טלוויזיה, ראו תוכנית שיקום, עשו שנה,
סגרו, מעבירים. נ"ס עכשיו זה ראשי תיבות של נקי מסיכויים.
יש לך פה סיכוי לעשות משהו עם האנשים כמו בתוך אוניה
טובעת. מבינה? כשהמים פורצים מכל הסדקים והם רק חושבים
אם יצליחו להגיע למעקה ולקפוץ. מכל הסדקים נכנסים לפה סמים.
החדרים מתמלאים במחלה הזאת. יש פה ריח של סדום ועמורה. של סוף.
ואנחנו כבר כמעט ראינו את האור.

שני: אתה בכל זאת מדבר איתי.

אברהם: את תופעה. כמעט חייכתי. חודשים שלא חייכתי.

(שתיקה)

אברהם: את באמת רוצה לעשות פה משהו?

שני: כן.

אברהם: אז תתחילי לדבר איתנו לתוך העיניים, לא לתוך השיער.
דברי מאיפה שכואב לך, לא מאיפה שכואב לנו.
זורק לה את הכדור.
אברהם. לא תשכחי את השם הזה?

הד: אין לך תלושים.

אלזה: נכון. אין לי כלום ואני צריכה לחשוב איך משיגים. אבל-

הד: רק לא להסתובב לאחור.

אלזה: לא לסובב את הראש, גם לא לשנייה. כל ההסתכלות אחורה חייבת להפוך להסתכלות ישרה. רק ההסתכלות הישרה עכשיו, לתוך הרגע הבא, השקר הבא, הפנים הבאות של השכנה ממול, שמסתכלת עכשיו ישר לתוכי. "בוקר טוב, גברת אקנר. בוקר טוב. מה שלומך?"

הד: טוב, תודה. לאן את...?

אלזה: רק לא להסתובב. לא להסתכל לאחור. הוא אחרי זה בטוח. והשאלה באיזה מרחק. הם כולם אחרי עוד מעט. רק לא להסתובב עכשיו. אפילו לא לשנייה.

"A Few Days Longer Than a Rose" – Synopsis/Introduction

This is a piece woven out of letters and family members, about my Great-Aunt, Else Jacobus (born: Fiechenfeld; Hebrew name: Elisheva), who I'm named after. She hid in Berlin during World War II, and managed to survive by changing her identity and working as a maid, in a Nazi home.
She came to the US in 1946 to join her sister, my grandmother [on my father's side]. She died in 1949, presumably of pneumonia, but no one knows exactly when.
This is one of the things that intrigued me: she died of something "slight", Not much more than flu. [Also, the fact that no one knows the date of her death seems symbolic to me. She survived the war, but what does that mean? She died relatively soon after. Her life was in danger, she almost died many time; how is it possible, then, to determine when exactly she died?]
Where does survival end and death begin? When did she die? Or, in a different version of it, when did the war actually end? I think for many people it never did. That's why I start the piece with the moment of her death.
The story is woven out of factual material about her (letters, stories, papers), some research about other Jews in Berlin in her situation, and a lot of imagination…
Among the themes I have been, and will be exploring in this, in addition to that I mentioned about: How is it different or special to be a woman in a war, especially a woman alone?. What is it like to "act" for a living" in the true sense of the word, simply because if you don't act you die? Being an actress, of course, I feel a special connection to that aspect.
What is "my" identity made up of? Else, like many German Jews, felt she was just as German as any one, and like many others was suddenly forced to confront her "roots". On the other hand, the identity she takes on lets her become, paradoxically, everything she's always dreamt of.

Fragment:
Else On the Bench

Else: Now on the bench, a few minutes before my death, I realize: it's late. Too late. It's getting rather chilly. It's getting dark so quickly… Yakov? Is that you? So good of you to come. I didn't even notice I had called out to you. Did you see, the yellow leaves are falling more and more rapidly off the trees? Did you too hear, the children's playing seems to be getting wilder, their screams are getting wilder, can you hear? All the children we never had. They are so excited and free.

Echo: "Lord, it is time. The summer is almost over.
Lay now the sundials over your shadows,
and on the meadows let the winds blow strong."

Else: Listen, my love, there's not much time left, [just like Rilke's poem. Oh, what was it? "Lord, it is time…"] every thing is coming very clear to me now, Yakov. I know what I must do, only there's no time, the day is ending so quickly. I wish I could…

Echo: "Command the last fruits to ripen on the vine and allow them a few more warm, transparent days, to press the final sweetness into the heavy wine"

Else: I wish I could hold you, just one last time. Warm your frail, white pianist hands in mine. My never to play pianist hands. My never to be born children playing out here. They're so happy, carefree. They are all mine now. All of them, don't you see? Even the little one with the red baseball cap, and the runny nose. They are all laughing at him, and pointing. He, especially, is mine.
…..
Echo: "Whoever has no house now, will never have one. Whoever is alone, will now stay long alone, will sit, read and write long letters through the evening, and, on the boulevards, up and down, restlessly wander, while dead leaves are blown."