דפי יומן אלישבע כתבה תמיד. עוד כילדה. כתבה שירים, סיפורים, רסיסי מחשבות, תחושות, רשמים. היא הותירה אחריה ארגז של מחברות אותן כתבה משנת 1992 וכמעט עד ליום מותה. אלו "מחברות חיים" ובהן קטעי יומן, שעורים באוניברסיטה, רשמים שונים, אסוציאציות שישמשו בסיס לכתיבת מחזה או שיר, שיחות שלמות שהאזינה להן בתחנת אוטובוס או בדוכן פלאפל ושרשמה, מילה במילה, כחומר שישמש אותה בעתיד. היא הרבתה לכתוב בגוף שני זכר, כך גם בשיריה. פנייה זו, ככל הנראה, לא כוונה תמיד לאדם מסוים אלא לישות כללית, שנוכחותה העניקה לה יתר השראה ומיקוד בכתיבתה. אלו מחברות גדושות שאותן כתבה בכל מקום, בהליכה כמעט, ברכבות, שדות תעופה בתי קפה, חדרי המתנה, ולפעמים גם בבית. כך, קיים ניגוד חריף בין תנועה תזזיתית ומהירה זו שבה נעה מרבית חייה לאיטיות ולישיבה הסטטית המאפיינת את כתיבתה בעת מחלתה, על פי רוב על מרפסת ביתה, מה שכינתה, "חיי המרפסת". את היומן האחרון שלה החלה ב - 15 לאוקטובר 2004 , יום לאחר שהבינה את חומרת מחלתה, וכתבה בו בפעם האחרונה ב - 15 לדצמבר, כשבועיים לפני מותה. את מרבית הקטעים כתבה על מרפסת ביתה, מקום בו בילתה שעות רבות בעת מחלתה, ומתוך התבוננות מפוכחת ומדויקת להפליא של זה היודע ומסרב לדעת שזמנו קצוב. בקטעים אלו ניתן לראות, בין היתר, את יכולתה הנדירה לאחוז ברגע האנושי, הבנאלי, היום יומי, לצלם שבריר שנייה, לחדור לתוכו, להיות בו ולתארו בפשטות אך מתוך עומק פיוטי, יכולת שהיתה שמורה לה עד יומה האחרון. זו היכולת ליצור מהחומרים הפשוטים ביותר שהעולם מציע לנו, ולשמוח בהם. קטעי היומן מתקופת המחלה התפרסמו בחוברת רשות היחיד, י"ג, 66 בהוצאת הליקון. ככל הנראה ספטמבר 1999, לאחר ביקור באנגליה תרגום השיר שהעתיקה ליומן. אנו הוספנו את שיר המקורי באנגלית, שלא היה ביומן. תקרית - Brian Patten וכשילד שהיה יושב ליד חלון, הולך ברצינות יתרה לחדר אחר, ואומר, שראה מלאך נופל מהשמיים, מי קם להסתכל? מי שואל "איפה?" או "האם נפצע?" או אומר "כמה נורא!". לא, משהו נסחט מהלב המבוגר. אמונה בניסיות נסגרת/נגמרת, ומבטו של הילד הופך להערת שוליים, אנקדוטה שיחזרו עליה בעתיד, כשידיים גוססות של מבוגרים, מדפדפות באלבומים. An Incident Brian Patten And when a child who has been sitting at a window goes solemnly into another room and says that he has seen as angel falling from Heaven, who gets up to look? Who asks, "Where?" or, "Is it hurt?" or says, "How terrible!" No, something has been drained from the adult heart. Belief in the miraculous closes down and that child's observation shrinks to a footnote, an anecdote to be repeated in the future when the dying hands of adults flick through albums. How absurd, how comical then, that poor angel bleeding among the winter marigolds. How monstrous that it is dismissed so lightly, its memory gone, the golden dust from those poor shattered wings scattered over a suburban garden. Armada Flamingo, 1996. קטע זה נכתב בדרכה חזרה מארצות הברית שם השתתפה בתכנית "גוונים" של הפדרציה היהודית בסן פרנסיסקו. (אין תאריך. ככל הנראה 25/5/03) לפנות בוקר פרנקפורט שדה התעופה מול חלונות עצומי ממדים, שמבעדם נוחתים וממריאים מטוסים ענקיים בצייתנות קפדנית על מסלולים רטובים. הא, רק להביא קצת אפרוריות רטובה, אירופית לקיץ המהביל המחכה לנו. לא לפחד מהקיץ העיקר: לא לפחד מהקיץ לאורך החלון האפור ילדה קטנה, ג'ינג'ית, מתרוצצת באיסלנדית. אני חושבת, אהובי, כמה זה מרגיע: התנועה הבלתי פוסקת של מטוסים נוחתים ומייד המכוניות הקטנות, הנצמדות אליהם מייד כגורים רעבים. כמה, מבעד לחלון הזה, העולם מתנהל, במשמעת נורמלית כל כך. ושדה התעופה הזה, צומת, בלב ליבה של אירופה, של כל כך הרבה שפות... כיף להיות פה בתוך טבור העולם. אבל מה שהתכוונתי, בכלל, האמת, להגיד זה, שאם אני אמות עכשיו, כלומר ברגע הזה, המטוסים ימשיכו להמריא במנוחה מוחלטת, והילדה הקטנה תמשיך לרוץ, בשיער כתום לאורך החלונות האפורים, ולפטפט, ספק לעצמה, ספק לאימה, בשפה, שהיא ספק גרמנית, ספק פינית או הולנדית. דבר כזה לא היה מפריע את מנוחתו, הפועמת בדיוק גרמני מופתי של העולם, בבוקר יום ראשון הזה, הסגרירי. אני לוקחת בידי חופן סגריר אירופאי, חופן סגריריות וחופן מהתנועה הבלתי פוסקת של לגעת בעולם במרכז הטבור הפועם שלו ביד השנייה. זכרונות שירה ואיתי יום כיפור תשס"ד - אוקטובר 2003, ערב מוקדם, שקיעה עם אביגיל ואמא נוסעים לים. שירה מדוושת על גלגלי העזר, איתי כבר שולט לגמרי באופניים, נוסע כמו גדול עם התספורת "מרינס" שלו, משוויץ, ילד טהור וקורן, הרחוב מלא אנשים בלבן שהולכים לבית הכנסת ילדים על אופניים, הורים עושים פגישות מחזור בפינות של רחובות. ליד הים, עוצרים על החוף ועורכים "פיקניק" עם מקלות מלוחים. איתי ושירה טובלים רגליים בים, ואז בונים ארמון בחול, לשירה נרטב הטוסיק והיא מורידה את החצאית משבצות בכל מיני גוונים של וורוד שהיא בחרה בעצמה היום, וקנתה; אביגיל מספרת לאמא ולי על יום הכיפורים לפני שלושים שנה בדיוק, כשהייתה פה בחוף, "כמה מטרים צפונה" ובשתיים בצהריים התחילו מלא מסוקים לעבור מעל ומציל אחד בא ואמר שהתחילה מלחמה ואף אחד לא האמין. ואז ספרה לנו עוד על מבצע קדש, ומלחמת ששת הימים, מדליקה סיגריה נגד הרוח, איתי ושירה משתובבים עם הגלים, החושך יורד והירח עולה. שקט, שקט על החוף. קטעים מתוך היומן האחרון לנסוע לזיכרון 22.10.04 בפעם הראשונה, היום לנסוע לזיכרון עם ציונה ואמיר, יער ילד ארוך ריסים וחום עיניים בלי הפסק מדבר עונג עיניו,עונג פניו, עונג אפו הקטן, עונג שערו הנוצץ. "פעם ראיתי עכביש עם צבתות לבנות אבל הוא לא ראה אותי...שם זה הרים של זיכרון? איזה ספיידר מן את הכי אוהבת?" ופתאום פחד משתק, אימה - ההתרחקות מהבית, מבעיתה ככל שתהיה, אפילו ובמיוחד להתרחק מדוד, מדידה, להתרחק ממשהו שאף פעם לא חשבתי שיש לי, שאף פעם לא היה לי בחיי הבוגרים. שרק עכשיו, בפעם הראשונה לנסוע כשאני "חולה", הבעתה הזאת, הצורך להיכנס לקונכייה, חשיפות חשופה שכזאת על כביש החוף, צהרים, לזיכרון, ויער מפטפט מתוק בלי הפסק - פעם ראשונה, יש לי בית. על המרפסת כ"א חשוון תשס"א, 5 בנובמבר יום שישי, תאריך ? חשוב כל כך תאריך לעקוב כל כך מהר יורד מתגנב הערב שאין לשאת את בריחת האור המוקדמת. כבר בהמשך הסתלקות היום הסתיימות האור קולות הערב על המרפסת: רדיו מעומעם, נערה שמשוחחת בטלפון הלוך ושוב לאורך המדרכה. כאן, לגמרי בבית. התחושה הנהדרת הזאת כאילו הבית אינטימי כמו הרחוב ובעצם להפך, קולה רך מאוד ועמוק הלוך ושוב על המדרכת בדיוק כאן מתחת בטון משועמם משעמם מרגיע כל כך, על הדברים שפשוט לא יכולה או שיכולה וציוץ הציפורים הנמרץ וברישת הרוח בענפים שנוגעים במרפסת ושנוגעים בגג. ומנסה לקלוט מה אומרת הנערה אבל המשפטים סתמיים כל כך שחומקים. אפילו שאפשר לשמוע קשה להבין. לו רק לתקופת הסתיו הארוכה הזאת, בבקשה, להאריך לו רק אפשר היה את אור היום עוד שעה, לשבוע. בכל יום מתעוררת בבוקר בהתלהבות אדירה שהרי אני הולכת, נמרצת כולי, לובשת את מיטב בגדי הצבעוניים והולכת להילחם על החיים שלי. אבל אחר הצהריים מתעוררת בבעתה במהירות מתכוננת לקרב הערב שהוא קשה פי כמה, כי האור, האור, מה יהיה עליו. אלה חיי עכשיו ולא בתי חולים אלא חיי המרפסת. השירים שיש לערוך אותם, המחלה שתלך ותתברר. שירים שיש לקרוא, שיש לערוך, שיש לשכתב. מדהים באיזו תשוקה הנערה כאן מנהלת את שיחותיה הלוך ושוב על המדרכה בתוך האור האפור הנופל סביבה, צחוקה הרם וקול פעמוני הרוח מצליח לפזר את המועקה של החושך שליבו גס והוא נושר, מתכרבל, מתאגרף סביבה. ומכיוון שהיא צוחקת צוחקת ואני רואה את חריץ שדיה, ושדיה ענפים כל כך ושופעים, וצחוקה החם בין הענפים, ועכשיו צליל התעטשותה וקול פעמוני הערב - דבר לא יוכל להרוג את הפשטות הסמיכה השמחה הזאת. "הגזמת!" (סוף סוף לתפוס משפט) "היא מה זה יפה!". "יש לי מחר הצגה ביפו..." מוזר שכן השאלה המתבקשת "אין לך בית?" מתבקשת כאן מאליה. צליל פעמוני הערב-מוזר, כמו צליל של עדרים החוזרים מן המרעה, באמצע העיר, רענון שכזה לשמוע עדרים חוזרים, באפרים מוריקים, מאפירים. ( קטע זה נכתב ככל הנראה קצת מאוחר יותר כהערה). צהריים על המרפסת 21/11/04 שמש צלולה, שמי תכלת מנוקדים בעבים קטנים, שטות קרעים קרעים ככבשים בודדים. רוח בעץ הצפצפה המנגיד עצמו לאלה לשמים, מרשרש עץ הצפצפה, נווה ירק מרגוע באמצע הכרך. צללים נמתחים לאורך המרפסת: גדר צל שהיא מעקה של צל, ובתוך גדר הצל בתוך שיטפון השמש, רוקדים עלי צל, ועלי שמש, עציצי צל, פרחי צל סגולים, בתוך רוח מתוקה כגן עדן נימוח. ועכשיו: להעתיק שיר של דליה רביקוביץ (העתיקה כאן, מנוקד את השיר) כל משבריך וגליך - דליה רביקוביץ וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים הוֹלֶכֶת וּנְמוֹגָה עַל לֶחְיָם. וְרֵיחַ חַרְצִיּוֹת עָלָה מִן הַבְּקָעוֹת עִם רֵיחַ שִׁטָּה רַעֲנָן. וּמֵי נְחָלִים הִתְנַפְּצוּ עַל אֲבָנִים בְּגַל שֶׁל שִׂמְחָה לְחִנָּם. וְעַל שְׂפַת הַכִּנֶּרֶת הָיוּ מִתְרַחֲצִים וְרוּחַ לֹא נָשַׁב עַל הַיָּם. וְלֹא הָיָה מִי שֶׁיֵּלֵךְ עַל הַגַּלִּים רַק הָמוֹן סִירוֹת וּמִשְׂחָקִים וְרָאִיתִי אֶת דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים. מִי שֶׁיִּרְצֶה לָקַחַת מִן הָאוֹר הָאוֹר הוּא נַחֲלָתוֹ. וְכָל אִישׁ יִהְיֶה חָפְשִׁי כְּמוֹ עָגוּר לָלֶכֶת וְלָבוֹא, מִלְּבַד אֶחָד שֶׁהוּא שֶׁלִּי. וְטוֹב לָעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הָאוֹר וּמֵי הַנָּהָר כֹּה חַמִּים וּמְתוּקִים וְדִמְעַת הָעֲשׁוּקִים מָרָה. מתוך: תהום קורא, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1976 בוקר מוקדם בגן שבת, 4 דצמבר 2004 התחלה לבד סוף סוף. alone at last נמלטת לטיול בוקר טרם קימת אנשים. הבריכות הקטנות של הגן משתברות רחוצות; משטחים של מראות חלקות בשמש הטלולה-טרייה על העשב המנצנץ. כמה כלבים באדישות של בוקר לקרני שמש ראשונות שחודרות דרך העלים. כל כך רכה איכות האור על עלים, [על] בניינים ובעיני הכלבים; מה נפלא להיות לבד סוף - סוף לכמה דקות, מה נפלא השקט. גונבת טיול קטן ברחוב נוסף כאילו לוקחת [את] הכלב לטיול, רק שאת עצמי [אני] לוקחת. מביטה כתיירת על המרפסות, המרפסות שחלקן חדשות ומחודשות וחלקן ישנות מתקלפות. אני תיירת ברחוב שלי וברחובות הקטנים הנלווים כל פייטני ספרד מפייטים באזני ברכות, בלחש, ובאוויר הצלול הטרי הנדיר כל כך בת"א שאפשר לראות שאפשר להריח. אבן עזרא, אלחריזי, הקליר מסמנים דרכי מנגינתם השקופה, אפילו כאן במדרגות. טיפסתי לראשונה ממש עד למעלה. מי גר למעלה? מי בשכנים?