 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
כמה מעט נחוץהיה לך כדי לקיים את יופייך שאיננו נתפש בעקבות "Phalaenopsis, "Pandora מתוך: לפתע פתאום האדמה מדידה "מכאן, ככה נראית האהבה", כותבת נורית זרחי, משוררת, וחברה טובה של אלי, בשורה החותמת עמוד זה, בשיר שנכתב בעקבות מותה של אלי. מכאן, כך נראית האהבה של אנשים לאלי. כאן קובצו דברים שאמרו וכתבו חלק קטן מהאנשים שאהבו אותה. יש כאן קצת מהשמחה על חייה, האבל על מותה וההשראה הגדולה שהעניקה לכולנו.  להיזכר באלישבע מבוסס על דברים שנאמרו בלוויה, י"ט טבת, תשס"ה (31.12.2004) מאת: אבא של אלישבע אני עומד לעשות את הדבר הקשה ביותר שהורה נדרש לעשות: ללוות את הילדה שלנו, הבת שלנו אלישבע, בדרכה האחרונה. בראשית דברי, אני מבקש לציין כמה אנשים שעשו חסד עם אלישבע. קודם כל אתם, החברים והמשפחה, שעושים את המצווה של"חסד ואמת" ומלווים את אלישבע בדרכה האחרונה. אנו מציינים את הצוותים הרפואיים במרכז הרפואי "איכילוב" ושרותי בריאות "מכבי" שטיפלו באלישבע, והמטפלות שלה בבית, שטיפלו באלישבע באופן נאמן ומסור ועשו מאמצים גדולים לרפא אותה ולהקל עליה. אנו תמיד נזכור את החברות שעזרו, עודדו וטיפלו באלישבע במחלתה האכזרית האחרונה, ואת אלו שהתקשרו, שלחו מכתבים ותמכו. יש גם לציין את האנשים והנשים בחברה הקדישא שעושים עבודה קשה, פיזית ונפשית. לפי המסורת היהודית נבצר מאתנו להביע תודה לאדם שעושה מצווה, אך מותר לאחל לאנשים אלה, ולכם, שתזכו לעוד ועוד מצוות. 
אלישבע הייתה משוררת ועל כן אני מבקש להתייחס ל-"שיר השירים". שם כתוב בפרק א', שה"רעיה" אמרת ל"דוד" (אולי הם שרו את זה ביחד): "קורות בתינו ארזים, רהיטנו ברותים" (שיר השירים א, י"ז). המשמעות של ברותים היא ברושים, כלומר, הבסיס לבית שלנו יהיה איתן כמו הארזים והברושים. אלישבע רמזה לפסוק הזה, כך נדמה לי, בשיר שהיא כתבה בשם "לפתע פתאום האדמה" - כמה זה קשור ליום הזה! שם היא כתבה "את בתינו בנינו רפסודה / בין ענפי הברושים". אולי אלישבע התכוונה לכך שבמציאות הקשר בין בני הזוג הוא לפעמים הרפתקה שבה מסתכנים. אך נדמה לי שהפסוק ב"שיר השירים" מתייחס למצב שהרבה שואפים אליו: הארזים והברושים, לדעתי, מסמלים את הילדים במשפחה שהם הבסיס לבית ולמשפחה עצמה. אנו רוצים שהילדים יהיו מבוססים כמו הארזים והברושים: מבוססים, עם שרשים חזקים, ילדים שהם מוצקים אך גמישים, ושיחזיקו מעמד הרבה מאוד זמן. אנו רוצים שהילדים שלנו יחיו חיים טובים הרבה זמן כמו העצים האלה. אלישבע הייתה כארז במשפחה שלנו, איתנה, עוזרת לכל אחד, תמיד תומכת. חשבנו שזה ימשיך באופן טבעי. וכך חשבנו על אלישבע, שתהיה אתנו ושתהיה פעילה הרבה זמן. אך זה לא קרה. כתוב בספר תהילים, (במזמור שיר לים השבת, תהילים צב): "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה". ועוד כתוב שם על צדיקים: "עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו". אך לצערנו, אלישבע לא תגיע לשיבה. היא הייתה רעננה מאוד, אך היא נלקחה מאתנו, והכאב הוא גדול. לא אוכל להספיד את אלישבע פה, אך ניתן לספר שהיא הספיקה הרבה בחייה הקצרים בשירה, במחזאות ובהוראה. אך העיקר בחיי אלישבע (כפי שאמר לנו תמיר להב-רדלמסר), העיקר היה שכולם אהבו אותה. היה לה טבע שעורר אהבה אצל הרבה אנשים. כך היה מאז ילדותה, בצבא, ובלימודים ובעבודה. כך היה בעבודתה במקומות שונים בארץ, שבה היא לקחה על עצמה אתגרים מן הקשים ביותר: הדרכה של מורים בטבריה בשימוש במשחק בהוראה (עם סיני פתר), עבודה בדרמה עם ילדים שעברו טראומות במשפחות שלהם במוסד נוה טף, אסירים בכלא השרון ובמעשיהו. בפעולות האלה היא נתנה תקווה לאנשים קשיי יום ולילדים עם בעיות קשות. היא עזרה להם להשיג את האמונה בעצמם, ולהשיג הרגשה של ערך עצמי שאבדה להם. היא הקדישה שנים מחייה לפעולות אלה. אלי עבדה בשיתוף עם אנשים מכל סוג. בארץ היא הנחתה סדנאות שירה לצעירים ומבוגרים שבהן השתתפו יהודים דתיים, לא-דתיים וערבים. היא הייתה פעילה בקהילה חדשה, "קהילת בית תפילה ישראלי" בתל אביב. קהילה, שנפגשת לתפילות וללימוד. בנוסף לכל עבודתה כאן בארץ היא עבדה עם פלשתינאים במסגרת פרויקט כתיבה משותף, והנחתה סדנאות עם מחנכים יהודים באמריקה על יישום גישות חדשות לחינוך יהודי. אלי התייחסה תמיד גם לקבוצה וגם לכל אחד ואחד, ועזרה לכל אחד בסביבתה לממש את הפוטנציאל שלו. אלי ידעה להקשיב ולהתייחס, ולהעניק בטחון לזולת. אלישבע נאבקה בגבורה רבה במחלתה, ולא נכנעה אפילו לרגע. לא היה זה ניצחון למוות אלא ניצחון של חיים של אדם שבחייה היתה לתרומה לכולנו. קשה לתאר את החיים בלי אלישבע, אך לדעתי, גם אם היא הלכה מאתנו, אלישבע דאגה לכך שהיא תישאר עם כל אחד שאי פעם הכיר אותה. החיים של כולנו הם טובים יותר כיון שהכרנו את אלישבע. יהא זכרה ברוך. דברי יצחק ליום השלושים של אלישבע ז"ל אני אמנם לא יכול להיות אתכם בגוף, אבל אני כאן בנפש ורוצה לומר כמה דברים. היה מי שאמר שזה לא שהחיים קצרים מדי, אלא זה לוקח לנו יותר מדי זמן להתחיל לחיות אותם. אלישבע לא חיכתה, היא התחילה מיד. פרסה זרועותיה רחב רחב וחיבקה את החיים מכל הכיוונים. 
אם יש משהו שאני יכול ומנסה ללמוד מאחותי, זה איך לא לפחד מהחיים. הפחד מונע מאתנו את היכולת לקחת סיכונים, לנסות דברים חדשים, לגלות תגליות ולפעמים גם לעשות טעויות שמלמדות אותנו על עצמנו. אלישבע התמודדה עם הפחד, היא לקחה סיכונים, ניסתה דברים חדשים, ולפעמים גם טעתה אבל היא הלכה בדרך שהיא התוותה לעצמה. אני רוצה לשמוח על חייה ולא להתאבל על מותה. אלישבע חיה חיים קצרים אבל חיים שהרבה היו מתקנאים בהם. אני מרגיש שלמרות שהיא כבר לא איתנו היא השאירה חלק ממנה בלב של כל אחד מאתנו שאהב אותה. כשאנחנו מתאספים יחד החלקים האלה מתחברים אחד לשני ואפשר להרגיש נוכחות באוויר. זאת האהבה שאנחנו מרגישים כלפיה והאהבה שהיא נתנה לכולנו. אני יודע שהאהבה הזאת תישאר לתמיד. אחיך, יצחק (איציק) "....כל כך קרוב, כמעט אפשר היה לגעת..." כתבת פעם ("השכבה לאשה"). ואני מנסה לגעת, להרגיש את החיים, "זהרור אחרון", משהו ממך. הכל חומק, חמקמק, נצבע בצבעים הבוטים והאכזריים של המחלה והמוות. ובכל זאת, אני דולה רגע אחד קטן. לא מיוחד, ללא זוהר או ריגוש יוצא דופן. סתם רגע בחיים, משהו שנותר לי ממך. 
אני מגיעה הביתה, פותחת את תיבת הדואר שלי (זו האמיתית, לא במחשב) ונופלים עלי מכתבים, חשבונות, הזמנות ('רופאי שיניים, מס הכנסה, הצורך לזכור היכן הנחנו את המפתחות' - "שלושה רגעים וצעיף"), וביניהם מעטפה אחת ממך. ובה שיר אחד, לעיתים שניים, תמיד על נייר צבעוני, תמיד בציון מדויק של הכותב והמקור. סתם כך, שיר בדואר. פעם בשבוע, פעם בחודשיים, כשיכולת, כשזכרת (ובעיקר כשהיית ליד מכונת צילום...). לעיתים השיר נשלח לאירוע מיוחד, או בעקבות שיר שדיברנו עליו, ולפעמים סתם כך, לכבוד מזג האוויר. משהו קטן לנפש בתוך המולת היום יום. אספתי אותם. עכשיו יש לי אוצר קטן ממך. בשירה משקים פרחים, כתבת פעם (' "Phalaenopsis, "Pandora" '), משקים את הנפש. כך, בהתמדה, בסבלנות ובנדיבות השקית גם אותי. רבים שואלים אותי אם היינו קרובות. אין לי דרך לענות על כך. במקום אשלח שיר. שורות שאהבת, ששלחת לי פעם. קול קבצני וַאֲנִי עוֹד מְעִזָּה לֶאֱהֹב אֶת צְלִיל הָאוֹר בְּשָׁעָה מֵתָה, אֶת צֶבַע הַזְּמַן בְּקִיר נָטוּשׁ. בְּמַבָּטִי אִבַּדְתִּי הַכֹּל. כָּל כָּךְ רָחוֹק לְבַקֵּשׁ. כָּל כָּךְ קָרוֹב לָדַעַת שֶׁאֵין. אלחנדרה פיסארניק מספרדית: טל ניצן מתוך: "בלילה הזה, בעולם הזה", מבחר משירת אלחנדרה פיסארניק, הקיבוץ המאוחד. מאחותך דידה קטע מתוך אלבום מתנה שהכינו עינת, רועי וטליה, האחיינים מארה"ב לאלישבע בביקור בארץ בנובמבר 2004  גיבורה יום בהיר אחד, כאשר נסעתי עם אלי ודויד במכונית שצבעה כחול כהה, עצרנו בתחנת פז שעל דרך נמיר, ליד הגשר. דויד יצא למלא דלק, ואלי נשארה איתי. 
היא סיפרה שראתה עם דויד סרט ששמו "גיבור".היא סיפרה לי את התוכן, שמסופר על שוטר סיני לפני 3000 שנה, שבעצם מספר לקיסר איך ניצח שלושה לוחמים חשובים, שגם היו פושעים. ביקשתי שתספר לי את הסוף של הסרט, אבל היא אמרה לי שזה סרט שבטוח שאני ארצה לראות, מפני שיש בו הרבה אקשן. היא גם אמרה לי שנדבר על הסרט אחרי שאראה אותו. בליל ה-30 לדצמבר, 2004, ראיתי את הסרט "גיבור" עד אחת עשרה בלילה. בבוקר ה-31 לדצמבר, כשקמתי אימא אמרה לי שאלי נפטרה. אז סיפרתי לאמא את כל הסיפור הזה, וגם על השוטר הסיני שסיפר לקיסר איך הרג אותם. מאת איתי, אחיינה של אלי. 21 נובמבר 2005 אני לומדת בכתה א, אני לומדת לכתוב ספורים. אני כתבתי ספור על ילדה שקורים לה אמיליה. אמיליה היא ילדה בת 9 היא אוהבת לצייר. היא אוהבת לנגן על פסנתר ויש לה רסיטלים. לאלי ספור משירה ואני בת 7. שירה, האחיינית של אלי.   "ממאי לאלי" ניתן בנובמבר 2004, אחרי ששמעה שאלי חולה. מאי (אחיינית של אלי) אז בת 3.5 מתוך דברים שנאמרו בלוויה: אלי, הבוקר החלפתי כמה דברים עם ידידה והיא אמרה לי מה שיכולתי לנחש ושבעצם ידעתי: שלא אהבת הספדים. סיפורים ושירים - כן, הספדים - לא. אז אני רוצה לספר סיפור קצר, להקריא שתי שורות משיר. ולהביע תקווה. הסיפור הוא סיפור אגדה קצר על פיָה שירדה לעולם הזה מצוידת במטה של קסם. ובמטה אפשר היה למצוא מאור פנים, ועיניים קורנות, וכישרון נהדר, ואינטליגנציה מבריקה, וידע, ורגישות, ושמחת יצירה ואת כל השפע הזה הפיה חילקה בנדיבות אין קץ בכל המקומות שאליהם הלכה. ובכל המקומות שאליהם הלכה היא השכילה בעזרת מטה הקסם הזה להוליד שירה, והתרגשות, ותחושה של חיות והמון המון אהבה. ואני יודע לספר את סיפור האגדה הזה כי בדידי הווה עובדא, בי עצמי היה המעשה: הפיה הזאת חצתה את מסלול חיי והשכלנו לפסוע ביחד בדרך. ואז, לגודל הזוועה והאימה, קמה על הפיה מפלצת מכוערת ואכזרית. והיה קשה, כמעט קשה מנשוא, לראות את המאבק המסויט במפלצת. אבל בתוך הימים המרים, הלב התמלא בגאווה על המאבק שלך, והלב התמלא בכוח נוכח הגלים הגדולים של אהבה שבהם הוצפת. דומה שהמפלצת המכוערת נצחה, אבל, וכאן אני רוצה לצטט שתי שורות מתוך שיר של דילן תומס: 
;Though lovers be lost love shall not And death shall have no dominion אמנם אוהבים יאבדו, אך לא האהבה ולמוות לא תהי ממשלה שורות השיר האלה שבות ומתנגנות בראשי בימים האחרונים. "ולמוות לא תהיה ממשלה", לפחות לא ממשלה גמורה - כי שירת חייך באמצע נפסקה, אבל השפע הקסום שהיה בך, ובשיריך, ובמחזותיך, ממשיך וימשיך עוד ביתר עוז להלך בעולם ולנגוע בלבבות ולהביא אור ושמחה והשראה. ולבסוף, הבעת תקווה. אלי, נוחי בשלום על משכבך. כבר לא מחכות לך עשרות פעילויות ומטלות - במתא"ן, בסמינר הקיבוצים, בהליקון; את כבר לא צריכה להכין "to do list" גדוש למחר; את כבר לא חייבת להילחץ מתי תספיקי לפַנות זמן לכתיבה; השעון המעורר שהיית מכוונת בכוונה גדולה להשכמת בוקר כבר לא יצלצל, ואת כבר לא תצטרכי להכריז בקול מתחטא שאת רוצה לישון "רק עוד חמש דקות, טוב?" (ולא תשמעי את תשובתי המנומנמת - "זה בסדר, זה בסדר"). אנחנו הולכים אליך, ואת לא תשובי אלינו. אני מקווה שבמקום שאליו הלכת, מביאים לך כל יום זרי פרחים יפים, כפי שאהבת; אני מקווה שבמקום שאליו הלכת, צועדים על חוף הים וצופים בשקיעות מרהיבות, כפי שאהבת; אני מקווה שבמקום שאליו הלכת, מוזמנים לפרמיירות של מחזות מרגשים, כפי שאהבת; אני מקווה שבמקום שאליו הלכת, קוראים כל ערב לפני השינה שיר יפה, כפי שאהבת. אני יודע: בכל פעם שאביט בפרחים יפים, שאחזה בשקיעה מרהיבה, שאצפה במחזה מרגש, שאקשיב לשיר יפה - את תהיי אתי. דויד פישלוב אלי'ש אהובה! 
כבר מספר חודשים שאת איננה כאן, והכאב והגעגוע רק גדלים,
יקרה שלי אני מדברת אליך ואיתך כל כך הרבה בלב, ואפילו צוחקת
ומרכלת איתך על הדברים שהיינו צוחקות ומדברות עליהם.
לא מאמינה שלא אראה אותך יותר, יודעת שאת שם מסתכלת....
אני רוצה לצעוק איפה את? את כל כך חסרה לי, ולקמט את כל התחושות, האהבה, החברות הנפלאה שהיתה לנו, הכאב והחסר הגדולים שנשארתי איתם למילים נראה בלתי אפשרי. ואני רואה אותך,אלי…. צועדת בים מנסה להדביק אותי בקצב, מגיעה מאחת מהעבודות שלך סוחבת תמיד תיקים כבדים, אישה יפה לבושה ומאופרת ליציאה חגיגית, עומדת על במה מקריאה כל כך יפה שירה, יושבת מקופלת בכורסא שותה תה, מקשיבה ומשתפת בהרבה אינטימיות, חותכת תמיד את העוגיות ואוכלת בנגיסות קטנות שחס וחלילה לא תאכלי הרבה, נמצאת מעברו השני של קו הטלפון, חולמת בסיני על מה שאת רוצה מהחיים, נמתחת ועושה יוגה מול הים, יושבת מולי בבית קפה צוחקת או בוכה... משחקת עם שחף מחבואים ובכדור. ואת כל כך חסרה לי..... אני מתגעגעת לכל החיות, היופי, האהבה והנדיבות שהיו בך חושבת על זרי הפרחים המרהיבים מלאי הצבע שנהגת לתת הברכות שנהגת להכין בכל אירוע, עם כל כך הרבה יצירתיות יופי צבעוניות ומילים של אהבה. יכולת ההקשבה וההכלה שלך הכל כך נדירים, הנתינה הזו שלך שהיא באמת רק שלך. חוש הצדק והרצון שהעולם יהיה טוב יותר ובאמת עשית אותו טוב יותר לפחות בשבילי. אלי, מה שנותן לי איזשהו שקט זוהי התקווה והאמונה שאת נמצאת עכשיו במקום שקט ושליו, שיש בו הרבה יופי ואהבה מה שכל כך רצית, יקרה שלי. אני אוהבת אותך, ומתגעגעת אליך כל כך... אוה אוה אלקריף ינואר 2005 אהובתי רבת הפעלים, כמה הרבית לעשות! לעוף, להתרומם, להיעלם, ושוב לבוא. פתאום, עינייך כבות 
כנפייך כלו והפכו שקופותמבטך קשה- דורש אמת, מתחנן לדמיונות. אהובתי רבת הגוונים צעיפייך מטשטשים את הראות בזהוב, כתום רגלך הרי תמיד הייתה על סף תהום. ודרכת ללא פחד. אהובתי רבת האותיות, הרבית כל כך לכתוב הרקדת מילותייך במחול ואני מדי פעם לצידך, כמו אבן, אדמה אמרת, כמו חול. ואז ישבתי לצידך בגעגועים שהקדימו לבוא בלי דמעות. רק אגלי ילדות נשפכות, נוזלות, עם רגעייך האחרונים, כמה שנאת תמיד מקומות סגורים. תמיד הלכת קדימה, ופתאום כבר לא רואים אותך יותר. אהובתי, גומעת המרחקים. שלומית (ידלין) גדות |
|
For Elisheva, Who loved life and lived it to the fullest. Anyone fortunate enough to meet her was immediately and deeply touched by her huge and ever-open heart, her abundant creativity and commitment to her art, her natural humility, her audacious sense of humor, her intense vivacity, and her unique combination of exquisite pain and joy. 
She was, and still is, a source of inspiration, whose life, to the very end, was overflowing with love, caring and compassion. She was a friend to all.
Especially me. For 24 years, since the day we met, she was the anchor in my life, the mirror to my soul, my survival guide. She is greatly missed and remembered by so, so many. Remember Remember me when I am gone away, Gone far away into the silent land; When you can no more hold me by the hand, Nor I half turn to go yet turning stay. Remember me when no more day by day You tell me of our future that you planned: Only remember me: you understand It will be late to counsel then or pray. Yet if you should forget me for a while And afterwards remember, do not grieve: For if the darkness or corruption leave A vestige of the thoughts that once I had, Better by far you should forget and smile Than that you should remember and be sad. Christina Rossetti I am honored and grateful to have been her close friend. My soul weeps, Rebecca An Insult Each year, our ritual. Throwing to the sea our sorrows, torments, regrets. Inhaling from the salty breeze and still blazing sun Our plans, our promises, Our future. This year, though, you had just one To throw away. Pain. "The pain in my back." To be rid of it by the year's end. You threw hard. But the sea was strong. You swore it brought it back. You threw again. But the wild waves returned. Froth foaming. We spotted a ship. You flung it your bundle. "But the ship is moored". You were desperate. "It's not going anywhere." The wind. Send it with the wind. It's blowing hard. You flung With every bit of strength Your polluted body could muster. And we turned. Arm in arm. As always. Back to face land. I inhaled. Possibilities. You. You repeated. "A year without pain." By the end of the year. This year. Yes. Lying motionless in your study (it was never going to be a baby's room) You breathe deeply. Poppies purifying you. Painfree. Outside thunder. Lightning. Rain. Sabbath storm. A day of peace. You seem calm. Your breath. Like the wind. Rattling on the window panes. You open your eyes. And struggle. "Are you in pain?" Desperation in the wildness of your gaze. It's returned. "Where's the pain, my love? Where?" You scavenge for words, scratching my face for recognition. "My… My… Soul. My soul is in pain. It's insulted." Fear not. By the end of the year. The pain will be gone. Yours at least. Rebecca Wolman |
|
לאלישבע, שהצחיקה אותי גם כשלא התכוונה ושאהבתי גם כשהתכוונתי בקצה הפתקית מונח לו אוברדרפט 30 לחודש. כספומט בפינת ארלוזרוב דיזינגוף. אלישבע מול המכונה, מקישה קוד סודי, מוציאה את הכרטיס, מושכת אליה את השטרות באצבעות דקות. פס לבן קטן משתרבב מהחריץ הצדדי. פתקית רישום הפעולה. אלישבע תולשת את הפתקית מהקיר, נועצת בה את עיניה, פניה מתכרכמות ומחווירות, דמעות כבדות וגדולות נאגרות בזויות עיניה ורעד עז מרעיד אותה, כאילו נמצאת הייתה במרכז התפרצות אדמה של תשע בסולם ריכטר. רגליה קורסות ושנייה לפני שהיא נופלת שדודה על אבני המדרכה הישנות של דיזינגוף אני אוחז בה. מביט בה בדאגה. "מה קרה? את בסדר?" - שאלה מטומטמת. הרי ברור שהיא לא. גרונה נשנק מדמעות, אפה קולח בזילוגים קשים ולי אין מטפחת בכיס. לאבא שלי בחיים זה לא היה קורה. תמיד הייתה לו ממחטה מוכנה, בדרך כלל לקנח את אפו בקול תרועה, אבל הייתה ממחטה. כשמת, לקחתי את כל ממחטותיו אלי, שמורות אצלי בארון במגירה, ליד התחתונים המגוהצים שמכסים את תמונתה של אלישבע בשחור לבן, תמונה שהניחה שם פעם בהסתר ומדי פעם צצה ועולה לעיני ומעולם לא חשבתי להחזירה לה, גם כשעזבה אותי בפעם השנייה. אין לי ממחטה. גם לא טישיו. אולי לשלוף שטר של מאה ולהרשים אותה באקט נדיר של נדיבות שעליו עוד תכתוב שיר? גם את זה אין לי וכסף קטן לא בא בחשבון. 
"יש לי אוברדרפט", היא ממלמלת ללא קול, עיניה נעוצות בפתקית הקטנה במבט מפוחד כמו הייתה נידון, שזה עתה נעצו בפניו מגילת קלף חתומה בחותם המלך, המכריזה על הוצאתו להורג.
"שש מאות שקל", היא צורחת בשקט והדמעות נעות במורד פניה כגלי צונמי סוערים ומרטיבים את זרועותיי, שלולית ענקית נקווית כמו באליסה בארץ הפלאות ואני שואל את עצמי איך מסבירים למוקד העירוני של 106 את ההצפה שמאיימת כבר לגלוש לפיצה האט שממול."שש מאות שקל", היא חוזרת וממלמלת, "שש מאות שקל".. "שש מאות שקל". שלשים לחודש. בקצה הרחוב לא מונח דלי דמעות ואני חשוף ובודד. מה לעשות? לשלוף את הארנק ולתת צ'ק? להציע הלוואה? אולי הלוואה שתהפוך למענק ? אולי לפתוח לה משכנתא? אלישבע רועדת. בקורס עזרה ראשונה לימדו איך לחסום עורק צוואר משוסף אבל אף אחד לא לימד איך חובשים אוברדרפט מול כספומט. שלשים בחודש. אני מביט באשה השבורה והחרדה שלי. זה הזמן להיות הגבר המושיע, האביר המגיח מאי שם. אבל.. אני זהיר. יש לי רגישות מסוימת עד כואבת לנשים שדורשות כספים. "מתי את מקבלת משכורת", קולי ניחר ויבש. עלי לא עובדים. אני יודע שנחרץ גורלי ואות קין של הקמצן יורד מלמעלה ומתכוונן להתיישב במרכז מצחי. "בראשון לחודש", אני בקושי מרכיב את המילים משברי ההברות הבוקעים מפיה. היא נשענת עלי. משענת קנה רצוץ שכמוני. ידה עדין לופתת את הפתקה, כמו דקור שאוחז בניצב הלהב שחדר לבטנו ומסרב להיפרד ממנו. "וזה לא יכסה?" אני שואל בהיסוס, מסתכן במסלול הקמצן המרושע. "בטח שיכסה", העלבון גובר על הכאב, "מה אתה חושב שאני לא מסוגלת לפרנס את עצמי?" היא מנסה לבעוט בי. מפקששת. יופי, אני חושב, את מתפרנסת בעצמך. עכשיו. מה יהיה אחר כך? כבר הייתי בסרט הזה. אני עדיין בו. מנער את ראשי. משליך את המחשבות וחוזר לאלישבע. "אז מה הבעיה אני שואל", הפעם בתמימות "אף אחד לא מת מ"אובר" של שש מאות וגם הבנק עדין עומד על תילו", אני מרגיש ששנינותי מגושמת קמעה ולכן אני מחייך חיוך מאולץ ונובח צחוק קצר, שאלישבע תבין שזו בדיחה, כמו כל אלו שמציירים  באימיילים שלהם אחרי כל שורה אידיוטית על מנת שנבין שהם חומדים לצון."הריבית!! הריבית!!" היא קוראת עם כל סימני הקריאה שהיא יכולה לגייס במצבה הרעוע. הריבית. זה מה שמטריד אותה. מוחי האנליטי נכנס לפעולה, החלק הריאלי של אישיותי, זה שכה הייתי גאה בו בצעירותי ושאני כה מנסה להדחיק בנוכחותה של אלי, שולף עצמו ממעמקי בריכת ההדחקה ומזנק לקדמת ראשי. בוגר הטכניון בהצטיינות, רק בשנה הראשונה אמנם, נחשף. אני מסתחרר כולי כמו קלארק הפקיד החנון הממושקף רגע לפני שהוא הופך לסופרמן ותופס פיקוד בקור רוח מופתי. אני אוחז באלישבע הממוטטת ואומר לה היישר בפנים: "בואי ונחשב במה דברים אמורים?". היא מביטה בי במבט של לא מאמינה כאומרת, אני על סף התמוטטות עצבים ואתה בא אלי בשברים ובאחוזים? אני אוחז בשתי ידיה, מישיר עיני לשלה. יודע שאסור לי לאבד אותה. חייבים לשמור על קשר. להקרין בטחון. קולי חד ושליו כשאני אומר בטון רך אך משכנע: "בואי ונניח 20% אחוזים לשנה, אפילו שזה הרבה פחות". "עשרים" היא ממלמלת ומתפרקת, אילו הייתה מחוברת למוניטור הוא היה לבטח מתיישר. "מה זה אומר?" אני שואל ומייד עונה "מאה עשרים." "מאה עשרים" היא חוזרת ורק שפתיה נעות. אני מרגיש שאני מאבד אותה. אחות! מכת חשמל! "מאה עשרים שקל לשנה! לשנה!!" אני יורה, יודע שאין לי זמן חייבים לשחרר הכול בצרור. "זה אומר אומר 1/3 שקל ליום.. שלשים ושלש אגורות!!! שלשים ושלש אגורות!!" אני צורח בקול כוחי. השליח של פיצה האט נהדף מהווספה שלו, השלולית מתייבשת מגלי הקול שלי. אבל היא שלי. אני לא מרפה. "שלשים אגורות בלבד! זה כל הקנס שלך!! זה כל הריבית שתשלמי עד שתקבלי את המשכורת!! דו יו אנדרסטנד? אונלי טרטי טרי אגורות? דץ אול!! " אני מדבר אליה כרגע בשפת הוריה ובמבטא ישראלי כבד. היא מוחה את דמעותיה בשרוול חולצתי. הר הגעש של פומפי פלט פחות לבה מקינוחי אפה שתרועתם מפילה שוב את שליח הפיצה האומלל. "אתה בטוח?" "אבסולוטלי" אני מפגין שוב את שליטתי באנגלית, "איי אם שור!" וסוחט את השרוול לתעלת הביוב הסמוכה. היא נאחזת בי, מחבקת אותי בחום, חיוך של הקלה על שפתיה כשהיא לוחשת באוזני, שאני הגבר הכי חכם שפגשה אי פעם ושהדרך שבה אני מחשב אחוזים היא כל כך סקסית. אני מחייך בצניעות וחושב שהיא צודקת. אף אחת לא עומדת בפניי כשאני מחשב אחוזים במספרים עגולים. אולי זה לא כל כך רע להיות קצת מרובע. אני מחבק אותה, היא נשענת עלי. אנחנו זוג מאושר. בצומת, ליד מעבר החצייה, היא מתמוטטת שוב. "אבל היום חמישי בערב... שישי הבנק סגור.. וגם בשבת".. היא עוד ממלמלת לפני שהיא סופית מתעלפת. אלכס פז 1 פברואר, 2005 טל ניצן לילות בְּסֵתֶר וִילוֹנוֹת זְהֻבִּים אֲנִי חֲבוּקָה יולי 2004 2. תלאביב כְּשֶׁהַכְּאֵב הַקּוֹדֵחַ בְּמַרְפְּקִי כְּשֶׁחִכִּיתִי בַּחשֶׁךְ לַהוֹדָעָה שֶׁנֶחְמַסְתְּ, שֶׁהִתְרוֹשַׁשְׁתִּי, שֶׁנִּגְזַל הַדְּבַשׁ הַחוֹמֵל שֶׁל עֵינַיִךְ, וְכִשְׁרוֹן הַשֵּׁנָה הַזָּעוּם הָלַךְ וְרָחַק, לֹא מָצָאתִי שִׁיר עֶרֶשׂ מִלְּבַד אָנָה אֲנִי בָּאָה אָנָה אֲנִי בָּאָה 4. כְּשֶׁהַשְּׁאֵלָה שֶׁיָּכֹלְתִּי לִשְׁאֹל רַק אוֹתָךְ חָזְרָה לִנְשֹׁךְ אוֹתִי בְּכֹחַ, מוֹתֵךְ הַסָּתוּם הִתְפַּעְנֵחַ לִי סוֹפְסוֹף: שׁוּרָה אֲרֻכָּה שֶׁל רְגָעִים שֶׁבָּהֶם תִּהְיִי נְחוּצָה מִכָּל נֶעֱדֶרֶת מִכָּל 
5. חושים וּכְבָר אֵינֵךְ נְתוּנָה לְמָרוּת חוּשִים. מָה שֶנִסְתָר בְּמַרְאֶה נִגְלֶה לְאֵינוּת הָעֵינַיִם. מָה שְהוּשְתַק בִּצְלִיל מִצְטַלֵל לִנְגִינַת הַשֶקֶט. מָה שֶאִימְצָה אַהֲבָה פּוֹרֵחַ בַּאֲוִיר הַיַדָיִים. חַי לֹא יָבִין זֹאת - אוֹתָךְ לְהַצֵר לְמִידוֹת זְעִירוֹת שֶכָּאֵלוּ? נִפְטֶרֶת, אַת פּוֹטֶרֶת עַצְמֵךְ מֵעֲרִיצוּת מְתַוְוכִים נִלְעָגִים, מִיָידִיִים, גָסִים, מְדוּדִים לַעֲיֵיפָה. אֶפְשָר הָיָה לְנַחֵש אוּלַי, אוּלַי בְּאוֹתוֹ הַיוֹם בַּגָלִיל כְּשֶלְפֶתַע נִיתַקְת מִמַהֲלַך הַשִיחָה וְקָרַבְת אֶל אַחַד הָעֵצִים. דַקָה אֲרוּכָּה עָמַדְת, שוֹאֶפֶת אֶת רֵיחַ הָאֵש, יָדֵךְ הַשְקוּפָה נִצְמְדָה אֶל הַגֶזַע. כְּשֶחָזַרְת שָאַלְת: "אַתָה מַרְגִיש אֵיך הָעֵץ בּוֹעֵר מִבִּפְנִים?" אַחַר כָּךְ הִבַּטְת בַּשָמָיִם שְהָיוּ חִוְורִים וּבְדוּיִים וַאֲנִי פָּלַטְתִי, כִּבְדֶרֶךְ אָגָב, שְ"הַיָרֵחַ הוּא הַשֶמֶש שֶל הַמֵתִים" וְלֹא זָכַרְנוּ שֶל מִי הַשוּרָה. משה עזוז שבעה וְאוּלַי זֶהוּ הַדָבָר שֶאֵינוֹ בְּמִלִים וּמִחוּץ לְךָ רוֹחֲשוֹת מִלִים כַּעֲדַת דְבוֹרִים שֶרֵיחַ דְבָש סָמוּי מַעֲבִירָן עַל דַעֲתָן וַאֲחֵרוֹת שֶנִטָחוֹת בְּךָ נֶהֶדָפוֹת כְּאִילוּ שֶשָֹדֶה אֶלֶקְטְרוֹמִילוּלִי שְלִילִי עוֹטֵף אוֹתְךָ, אַתָה חָסִין שָֹפָה אוֹמְרִים לְךָ הִיא מֵתָה וּכְבָר הִיא מֵתָה בְּךָ וּכְבָר מוֹתָה עִלֵג וּמְיוּתָם בְּךָ מֵתָה מֵתָה אוֹמְרִים לְךָ כּוֹתְבִים קוֹרְאִים שִירָה נוֹתְנִים לְךָ תְמוּנָה תִרְאֶה אֵיךְ בִּשְבִילְךָ הִקְפִּיאוּ אֶת דְמוּתָה עָצְרוּ פֹּה אֶת הַזְמָן לְמַעֲנְךָ תִרְאֶה אֵיךְ הִיא יָפָה וְאֵיךְ הָיְתָה אִתְךָ וְאֵיךְ הָאֲהָבָה וְאֵיךְ עֵינֵיך נוֹדְדוֹת עַתָה בֵּין הַפִּיוֹת שֶמֱפִיקִים תְמוּנוֹת אִלְמוֹת וּמִתְעַכְּבוֹת עַל הַמִסְגֶרֶת הַשְחוֹרָה וּמַבִּיטוֹת בָּאוֹתִיוֹת שֶל שְמָה כְּמוֹ בְּחִידָה סְתוּמָה וְהַמִלִים שֶל הַזוֹכְרִים קְרֵבוֹת וְדוֹהֲרוֹת מִמְךָ כְּעֶדֶר אַיָלִים בִּמְנוּסָה וְהָאָבָק בְּעֲקֵבָן מַזְכִּיר לְךָ שֶפַּעַם גַם אַתָה הָיִיתָ כָּכָה, כָּזֶה, מַשֶהוּ חַי. משה עזוז פורסם ב:"שער", פסטיבל בינלאומי לשירה 2005 הוצאת הליקון  "איש מת שוכב על הרצפה" מאי גרינבאום, בת 4.5, האחיינית של אלי, ציירה השנה בגן. קינה בהתחלה היה הצעיף. חזרתי והתמקדתי בבן-שיחי וניסיתי להיאחז שוב בשיחה שלנו, להתגבר על הופעתך בזוית העין. אבל הסקרנות לא נתנה לי מנוח. ראיתי מכר שלי הקורא לך בשמך. הזדמנות. עברו שבועות עד שממש דיברנו בגוף שני. "מחזאית" אמרו לי, ועברתי לדום - מה מילים יש לאחד כמוני לתת לך? ואז באו השיטוטים המשותפים במסדרונות, בחיפוש אחר חדר ההרצאות ששנינו שכחנו את מספרו. משם החיבור היה טבעי, והיית לי חברה לספסל הלימודים: ריכלנו על המורים ביחד, החלפנו פתקים חתרניים בחירוף נפש, רצנו לתחנת הרכבת בדרך העפר המשובשת. צחקנו בקול גדול ובפה פתוח. 
כששמעתי שאת חולה התעורר בי זעם. דווקא את? ועוד מחלה אכזרית כזאת, מרושעת. חוש הצדק הילדותי שבי ניסה להתקומם, מתוסכל מכך שאין לו דלת להתדפק עליה. התחננתי לחברה שלך בטלפון שמא יש משהו שאני יכול לעשות. הרי הייתי דוחף אותך בכסא גלגלים אל הדרום החם אם רק היית מבקשת. רציתי כל כך שתבקשי. זה צורך אנוכי: רציתי להיות חשוב לך ומקורב. רציתי לפצות בזה על הריחוק, על שהזנחתי את פגישותינו, שכבר הפסקתי להרים טלפון. למה? סתם.בבוקר יום שישי שכבתי במיטה בין עירות לקימה והחלטתי שמכתב זה לא מספיק, ושאם אין לי אפשרות להיפגש איתך, אשלח זר פרחים גדול שיהיה לי לשגריר. בראשי ניסחתי את הדברים שאכתוב לך על הפתק שאותו אצמיד לזר, ואז אניחו בחשאי מחוץ לדלת ביתך בתל אביב בעוד כמה שעות, ותיארתי לעצמי שאחד המלאכים השומרים שלך יכניס אותו פנימה. בדיוק אז הטלפון הבהב כדי להודיע לי שההלוויה שלך תתקיים בעוד שעה. שנת 2004 הארורה הגיעה גם אליך, ברגע האחרון. אחר כך בהלוויה אמרו שכל כך אהבת פרחים. גם הם אהבו אותך, אני מנחש. הסתכלתי מסביבי וראיתי אנשים שאני לא מכיר, שעלי הכותרת שלהם מורכנים בגעגוע, וידעתי שרבים מהם חוו אותך כמוני: חלפת בחיים שלהם בטיסה מהירה מדי, ורצת למקום אחר כדי להספיק. למטה בוואדי ראיתי המוני עצים ממשיכים להיות נוף מרהיב כאילו כלום ורציתי להקים קול זעקה גדולה וכל מה שיצא לי זה בכי אנושי קטן. יבבות קטועות בקול גבוה, מאד לא מכובד בשביל גבר. מאז שנהייתי גדול לא בכיתי ככה. איך הצלחת לעשות את זה? להגיע לי עד לבפנים, ושנינו יודעים כמה זה קשה אצלי. בקלות הצלחת, בריחוף קליל, במילים וחיוכים וצעיפים, אפילו לא התאמצת. כחלום יעוף. חשבונות: כמה פעמים הצחקתי אותך? כמה פעמים החמאתי? אני מנסה לבדוק אם ומתי התחבקנו ולא מצליח, לחרדתי, להעלות כזו סצנה. תיכף אלך לאסוף עדויות: הפתקים ששמרתי מהשיעורים המפוהקים, האימיילים שהחלפנו בתקופת הלימוד למבחנים. האם אמרתי לך פעם "אני אוהב אותך" או שעצרתי את זה בקמצנות לשון? החברה קדישא ביקש את סליחתך בלוויה ולכאורה הוציא גם אותי ידי חובה, אבל ברור לי שיש לנו חשבון פתוח. "ראיתי ציפור רבת יופי / הציפור ראתה אותי / ציפור רבת יופי כזאת לא לא אראה עוד / עד יום מותי". הנה, שוב, מחשבה אנוכית. גמלה בלבי החלטה אם כן: השבוע אתעקש ואשיג אותך בטלפון, ונקבע פגישה בתל אביב. בלי תרוץ מיוחד. מה יש? פשוט אי אפשר להמשיך ולדחות את זה ככה סתם. נועם נווה מן המקום הזה נורית זרחי מַה שֶּׁאֲנִי מַקִּישָׁה עַל לוּחַ הַנְּחֹשֶׁת שֶׁל מִצְחֲךָ, לְבַד הַלֵּילוֹת, גַּאֲוָתִי, הֶפְסֵדַי, אַתָּה מַחֲזִיר לִי בְּתִיפוּף תֻּפִּים. מִתַּחַת לָרַעַשׁ נִמְחָקִים כָּל אֵלֶּה, אֲבָל יָדַי מִתְמַלְּאוֹת בָּהֶם חֲזָרָה. וְאַל תִּטְעֶה, לֹא אֶת צַעֲרִי אֲנִי רוֹצֶה לְחַלֵּק אִתְּךָ, מַה שֶּׁאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת הוּא עֵד. שֶׁיּוֹדֶה, מַה שֶּׁרָאִיתִי אָכֵן הוּא. אֲנָשִׁים נִסְפִּים וְנֶעֱלָמִים כְּעָלִים בַּסְּעָרָה, וַאֲנַחְנוּ, אֲפִלּוּ בְּצַעֲרֵנוּ אֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לְהַחְזִיק. כָּל מַה שֶּׁחָשַׁבְנוּ לִקְטֹף מִסַּנְסִנֵּי הַדֶּקֶל הַגְּבוֹהִים נִרְאֶה עַכְשָׁו מִלְּמַטָּה כְּטֹרַח שָׁוְא. אֲפִלּוּ אֶת הֶחֳרָפִים וְהַקֵּיצִים לֹא הִצְלַחְנוּ לְבַיֵּת, תָּמִיד הֵם מִסְתַּעֲרִים עָלֵינוּ מֵחָדָשׁ. גַּם לֹא אֶת גַּעְגּוּעֵינוּ, פְּחָדֵינוּ, נִדְמֶה הַסַּכָּנָה לַאֲהוּבֵינוּ גְּדֵלָה וְהוֹלֶכֶת, אֲפִלּוּ הָאֲוִיר הוֹלֵךְ וּמִדַּרְדֵּר. אַל תַּשְׁאִיר אוֹתִי לְבַדִּי עִם הָעוֹלָם. מִכָּאן, כָּכָה נִרְאֵית הָאַהֲבָה. מתוך: "הנפש היא אפריקה" (הקיבוץ המאוחד, 2005) 
|
שֶׁנִּטְמַן פֹּה בַּחֲשַׁאי לְרַכֵּךְ
