 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
|
"ליצור הרי זה לשוות צורה לגורלך. זוהי גם העדות המסעירה ביותר על גורלו של האדם - המרד העיקש נגד מצבו." אלבר קאמי ציטוט זה פתח את הטקסט של "כיפה אדומה" שהעלתה עם תלמידי החוג לדרמה בכלא 1997 "אלי , אלי, למה עזבתני" שאל- ספד לאלישבע ד"ר בסיליוס באוורדי, במפגש של כיתת השירה העברית -ערבית בהליקון*. אלישבע לימדה בסמינר הקיבוצים, הנחתה סדנאות כתיבה ושירה בהליקון, במתא"ן ובבתי סוהר בארץ. היא ניסתה להקנות את האמנות שהייתה תמצית חייה: מציאת "השמש המרוסקת בכוס גזר תפוז... וזהב הגולדסטאר מנצנץ בעיני פועלים זרים" - למצוא את הכאב ואת היופי ולפרוט אותם בדייקנות של חוט השערה למילים, משפטים ותבניות. היא גילתה כל תלמיד כמי שמגלה ארץ חדשה; בסקרנות אין-קץ במבט חד ומחפש, בנגיעה. נוכחותה- היעדרותה מהדהדת בדף זה, ב"רחבת הירידים הנטושה" (אלכס בן ארי, להלן) בדברים שנכתבו על יד עמיתים ותלמידים בעבר ובהווה. כך ניתן לחוש שההוראה וההנחיה הפכו עבורה, עם השנים, ליצירה העומדת בפני עצמה. (*מופיע בסרט תיעודי על כיתת השירה, בבימוי אשר גל ובהפקת הליקון).  אלישבע השתתפה בכיתת השירה בהליקון ב-1997. ב-2003 שבה להליקון כמנחה ב- "כיתת השירה העברית-ערבית". להלן קטע מתוך דברים שנכתבו למשתתפי כיתת 2004. הייתה זו הסדנא האחרונה שהנחתה בחייה, והתייחסות לכך מופיעה גם בסוף עמוד זה.  בצד התרוממות הרוח שציינה את סיום השנה הזו, קשה לשכוח את האבידה הקשה שנטבעה בראשיתה, עם מחלתה ואחר כך פטירתה של אלישבע גרינבאום, שהספיקה להנחות אתכם רק במפגש הכיתה הראשון. אלישבע האירה כל מקום שהייתה בו בחִיות, בעניין ובהתלהבות ליצירה, ויכולתי לראות כמה קשה היה לכם להתגבר על אובדנה. את אלישבע פגשתי כתלמידה בבית הספר לשירה, בַשיעורים ובמפגשים שבהם לימדתי אותה עריכה. לא רק הכישרון שלה בלט, אלא כל אותן תכונות שבגללן אהבנו אותה - הסקרנות והמעורבות עד קצה גבול היכולת, הנתינה, החום, והאנושיות העמוקה שלה. ליוויתי אותה כמשוררת, כחברה, ולבסוף כקולגה, כשב-2003 שבה לבית הספר כמנחה, והיינו כל כך גאים ושמחים בה. גם לנו בהליקון וגם לאלישבע הייתה זו מין סגירת מעגל, אבל לאלישבע היה בזה יותר, היה בזה מין בית. הבנתי זאת רק באירוע לרגל 15 השנים להליקון בבית ביאליק, כשלפני שקראה משיריה היא הסבירה לנו כך: "הרגשתי בהליקון, מהיום שלמדתי בכיתת השירה ועד היום כשאני מנחה בכיתת השירה, למדתי שיש מקום לַבּדידות שלי שמִתקַשרת לבדידות של אחרים, ואולי זה מה שעושה שירה". אלישבע המשיכה ללמד ולכתוב ככל שעמדו לה כוחותיה. לא עלה בדעתה לוותר. שבוע לאחר שהבדיקות הרפואיות אישרו את החשש היותר נורא, היא נסעה אתי בפעם האחרונה אל מחוץ לעיר, לַמפגש הכיתה בבית דניאל. היא כבר הייתה חלשה, אבל כולנו זוכרים אותה בכל חיותה המידבקת - קוראת שירים, מכה בגונג לסיומו של תרגיל, מחלקת טושים צבעוניים, מסבירה, שואלת - כאילו הכל כרגיל. שבועיים לפני פטירתה אלישבע הייתה עדיין מודאגת ביחס לתרגילים שלא הספיקה להחזיר, ועוד הסבירה לי בטלפון שממש לא צריך למצוא לה מחליף, כי כנראה, היא אמנם תיעדר לינואר-פברואר, אבל במרְץ כבר בטוח שהיא תחזור ללמד... הייתה זו הרוח - רוחה החיה כל כך של אלישבע - שנשאה את הגוף למרות כאביו וחולשתו. אם משהו מהרוח הזו נח גם עלינו, הבה נשמור עליו חי; הבה נשמור אותו במקום הבטוח ביותר, נשמור אותו בזה שנעביר אותו הלאה. אמיר אור מתוך: הליקון 68, "שירה חדשה", 2005 אלישבע מלמדת בסמינר הקיבוצים בשיעור על יציאת מצרים הפנתה אלישבע את תשומת לב הבנות לדמותה של מרים. מרים שמתייצבת "מרחוק"; האם היא אמנם מסוגלת לעמוד שם? ומה היא עושה שהתינוק צועק? וממה היא חוששת? ומה היא עושה בשמעה את בת פרעה מתקרבת? מאין לה שלא תיתפס בעברה על החוק? והאם היא לבד או עם חברותיה? ומה היא אומרת ומה היא עושה? לצד שינון הטקסט הבנות מתוודעות למדרשים הנוגעים למרים מנסות לכתוב לה מונולוג. היה יום חורף אפור, יום חמישי, אלישבע בצעיף צבעוני ומגפיים, תוססת, מחייכת, מרצינה, מהורהרת, עוברת מאחת לשנייה מציתה לה את להבת היצירה, משנה מילה, מנסה להאזין לקולה של התלמידה, מערערת מחשבה. את הגרעין הזה של חשיבה חדשה רעננה, מתבוננת מחדש היא זורעת בלב ושנים אחר כך עוד ימשיכו פרות עבודתה ללבלב. מירי ורון עמיתה-אחראית, סמינר הקיבוצים  אלישבע יקרה עד מאד, אני לא יודעת איך אפשר לכתוב עלייך בלשון עבר כשהשיחה ביננו עדיין ממשיכה להתקיים אצלי בלשון הווה. ואיך אתחיל בכלל לספר על חברות כל כך קצרה בזמן וכל כך נדירה בעומק האיכותי שלה? 
תמונת פתיחה: בית קפה קטן ברחוב באזל (לא זוכרת את שמו). סיני פתר יצר את השידוך ביננו כדי שאחליף אותו בעבודה המשותפת שלו איתך בסמינר הקיבוצים. אני הגעתי מהפריפריה של גן-יבנה בבגדים בצבעי חום אדמה שקטים ורוגעים. את פרצת פנימה בהילוכך הסוער והמהיר, לבושה בגווני אדום עז עם אחד מצעיפייך הצבעוניים, כולך משדרת "תל-אביביות" שאני זוכרת שהרשימה אותי עד בלי די. זו היתה אהבה ממבט ראשון, משהו, שלפחות אצלי, נדיר שיקרה פתאום באזור גיל 40. אני זוכרת היטב את השיחה הראשונית שלנו על הסמינר והסטודנטיות ועל דרמה ויהדות ועלינו- שתי נשים ששייכות לעם עתיק מאד ולמדינה צעירה, אהובה וקשה. שיחה שכרוח סערה נגעה בכל והשאירה המון שאלות פתוחות וטעם מאד חזק של רצון לעוד ועוד ועוד...התמונות הבאות כבר קופצות ישר לכתה שבה שתינו מלמדות ביחד. הרקע דומה- אני מגיעה עם קצת כובד היסטורי וארכיאולוגי ואת עם הצעיפים שלך ואבקת הקסמים שמיד התחלת לפזר מעל הסטודנטיות המנומנמות שלנו. וכהרף עין, כמו אחרי החלילן מהמלין, רובן (אם כי לא כולן- וזה תסכל אותך מאד) החלו הולכות אחרייך ובכתה נוצרה דרמה מסביב לטקסט שאני הבאתי ללמד. הדבר הכי מדהים שקרה לנו (ועל זה דיברנו המון בבתי קפה קבועים שבהם נפגשנו בגיחות שלי ל"עיר הגדולה") זה שההוראה ביחד אפשרה לשתינו ללמוד אחת מהשנייה בתחומים שכל אחת מאיתנו אמורה להיות ה"מומחית" בהם. בשבילי ללמד איתך הייתה חוויה שלקוחה, באמת, מעולם הקסמים. לתוך "קדרת המכשפות" של השיעור הכנסתי את כל המרכיבים הרגילים שאיתם אני רוקחת מזה שנים שיעורי היסטוריה ויהדות טובים. אבל אז את היית באה וזורקת פנימה חצי משפט, זווית אחרת להסתכלות או שהיית קוטעת אותי באמצע ומכריחה את הבנות לעמוד ולהציג את מה שכרגע אמרתי. ואז הקסם היה קורה. פתאום, מול העיניים שלי, אותן מילים שאני רגילה לומר מזה שנים, היו מתחילות להתרוצץ בחדר ולהסתדר בדרך חדשה שמגלה רבדים נוספים, עמוקים יותר בטקסט ומשמעויות ערכיות, חינוכיות שכולנו בחדר הרגשנו שהן מהדהדות לנו ממורשת יהודית בת אלפי שנים. מדי פעם, היינו נכנסות אחת לדברים של השניה ולימדנו באווירה של קצת כאוס שיצרה תהליך חינוכי מרתק, שכמוהו חוויתי רק מעט פעמים בחיי. כשהשיעור היה נגמר והיית מלווה אותי לאוטו, בצניעותך האין סופית היית מודה לי אלפי פעמים על "השיעור המדהים" שנתתי. ובדרך לגן-יבנה הייתי מודה בלב לסיני על שהפגיש ביננו, ואחר כך חושבת לעצמי איזה כייף לי, שאני זוכה לעבוד איתך וכמה שאני אוהבת אותך ואיזה ברת מזל אני שהפכת לחלק מחיי. תוך מעט מאד חודשים, העבודה המשותפת הפכה להיות רק התירוץ לחברות שהלכה והעמיקה. אחרי יום הולדתך ה- , 38 אליו הזמנת את כל "נשות חייך", היו לנו כמה שיחות נוקבות על איך את מנהלת את החיים. את זוכרת, שאמרתי לך שאחרי מה ששמעתי שחברותייך הותיקות אומרות עלייך, אני פוחדת לאבד אותך כי הן אמרו שאת תמיד רצה ממקום למקום ואף פעם אין לך זמן ונורא קשה לתפוס אותך?...דיברנו אז על הרצון שלך להתמקד יותר בכתיבה ומה יהיה אם תעזבי את הסמינר ואז לא נעבוד ביחד ואני מאד פחדתי שזה יהיה הסוף...אבל את צחקת והרגעת אותי כשאמרת שזה שטויות ושמה שיש לנו לא קשור לסמינר אלא מצוי במקום הרבה יותר עמוק בלב. ואז נסעתי לשליחות בוושינגטון והתברר שלגמרי צדקת כי היו לנו כמה שיחות שלמרות שרצו בקווי טלפון מעל אוקיינוס ענק, הצליחו לגעת בדברים הכי עמוקים והכי אמיתיים של החיים של שתינו. תמונה (פיזית) אחרונה יוני 2004 - נפגשנו בזמן ביקור מולדת שלי בארץ. דוד הקפיץ אותך לנמל תל אביב וכרגיל הרגשתי שאת מוציאה אותי לסיבוב במחוזות מופלאים שהם רחוקים מאד מהחיים הפריפריאליים שלי. הלכנו במשך שעה ארוכה ארוכה שלובות ידיים בין כל המסעדות ובתי הקפה שאת הכרת כמו את כף ידך (ואני, כמובן, מעולם לא ביקרתי). התיישבנו ממש על שפת המים ודיברנו במשך שעות, כמו בפעם הראשונה שבה נפגשנו, על עבודה ועל דרמה והוראה ועל החיים שלנו כשתי נשים שמנסות לנהל את האישי - משפחתי על רקע ההשתייכות לעם יהודי עתיק ולמדינה מדממת, מכעיסה ועדיין כל כך אהובה. היו לנו תוכניות לשבוע עבודה משותף של הרצאות וסדנאות בוושינגטון בסוף הסתיו, חלומות על מה נעשה כשנהיה גדולות באמת ואני אחזור מהשליחות ונפתח ביחד...ונעשה ביחד.... ואחר כך שיחת הטלפון של ראש השנה וזו של סוף סוכות כשכבר ידעת. ואחר כך עוד שתיים (אולי שלש) שיחות שהלכו והתקצרו ואחר כך האי מייל שידידה שלחה לי כמה שעות אחרי הלוויה. ומאז...תמונות שלך שתלויות מול עיני במשרד ומכתבים שלך שנותרו בתיבת האי-מייל שלי ושאני קוראת מדי פעם ולא יכולה למחוק. וגם שיחות רבות רבות שממשיכות, ואני חושבת שעוד ימשיכו, כי בסופו של דבר את כל כך חלק מחיי ואנחנו רק באמצע של לדבר על הכל... אורלי קנת עמיתה בסמינר הקיבוצים חמדה פגשתי את אלישבע ז"ל בשני קיצים שהפכו מופלאים בזכותה. בקיץ תשס"ג העבירה אלישבע סדנא למורים והורים, הפעילים בתכנית יר"ח של המנהל לבתיה"ס הקהילתיים, שעניינה זהות יהודית מתחדשת. אלישבע העבירה סדנא בנושא החג והחגיגה. דמותה השרתה חגיגיות מיוחדת על כולם. באישיותה המאירה הצליחה להפיק מהמשתלמים יצירתיות, מקוריות וחדווה. לא אשכח את הקבוצות ש'המציאו' חגים ובהשראתה של אלישבע היה בהם הכל: סיבה ורעיון ,סמלים ומנהגים, שירה וריקוד, ברכה, תפילה ושולחן ערוך ובעיקר- חיבור חזק למחזור החיים והטבע - אלישבע. בקיץ תשס"ד העבירה אלישבע ,באותה מסגרת, השתלמות בנושא השבת. האופן שבו פגשו המשתלמים את השבת בזכותה- היה מופלא. בכל טקסט שהביאה בכל סיפור, פסוק או שיר שבחרה, בכל פעילות שהנחתה הצליחה להעביר את הקדושה שבזמן השבת. אחד השירים שהביאה היה שירה של דליה רביקוביץ', "חמדה": "שם ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה, והזמן ההוא היה יום השביעי בשבת וכל בדי האילנות היו מתעצמים לגבוה..." זכרה של אלישבע עבורי- חמדה שלא היתה כמוה, נילי וידן תרגילי "צידה לדרך" המובאים כאן, מראים את קצות החוטים הפרומים בצד השני של הרקמה, הצצה לאחורי הקלעים, שם השיר נולד. אלישבע, למדה תרגילים אלה ממנחים שונים אותם פגשה בדרך. כמנחה, בדיאלוג עם מנחים נוספים, יצרה ניסוח ועיבוד לאותם תרגילים והמציאה אחרים. אלו עומדים להתפרסם בקרוב בספר סדנאות של מתא"ן. שירים רבים שכתבה החלו כתרגילים בסדנאות שהשתתפה בהם וכך ניתן לקרוא את הטכסט גם כמדריך לשני ספרי השירה שלה (למשל: "הזרה", ב"עורף האור", "כורת הפחם", "כך אני כותבת", ו"נסיעה" מ"לפתע פתאום האדמה"). תרגילי צידה לדרך כמה מנהגים מגונים של אדם כותב כּתיבת רצף נסו להחליט על עשר דקות ביום, רצוי כל יום באותה שעה (בדיוק לפני שהולכים לישון, למשל) שבהן אתם כותבים כתיבת רצף. "שִׁיר בַּבּוֹקֶר בּבּוֹקֶר" נסו לכתוב כשאתם קמים בבוקר, עוד לפני שממש התעוררתם, עוד לפני צחצוח השיניים, לקום מתוך השינה אל תוך הכתיבה, לכתוב במצב תודעה שבין שינה לערות, לא להתעורר מהר מדי. לחילופין: נסו לכתוב מתוך מצבי תודעה משתנים: עייפות קיצונית, אחרי ריצה מהירה וכו'. מחברת חלומות החזיקו מחברת ליד המיטה. תרגלו קימה בשעה מוקדמת מהרגיל כדי לנסות לתפוס שבריר אחרון של חלום. רשמו אפילו את השבריר, כמה שזוכרים. בכל יום, נסו לזכור עוד קצת מהחלום, ורשמו את החלום לפרטי פרטיו. עצם הכתיבה מגבירה את יכולת זכירת החלומות. פנקס חושים החזיקו בכיס\תיק מחברת קטנה או פנקס לכתיבת רשמים חושיים, בעת הליכה ברחוב, התבוננות מהחלון וכו'. תרגלו תיאור מילולי של הרשמים החושיים: אופן נפילת האור על עצם מסוים, ריחות, צבעים, צלילים. התרגול עצמו חשוב, כמו האפשרות שישמש חומר גלם לשיר. קריאה - משורר\ת החודש נסו להקדיש חודש שלם למשורר\ת מסוים בכל פעם. לקרוא, במקביל למה שאתם קוראים כמה שיותר רק שירים של אותו משורר, אם מתורגם - תרגומים שונים, אם אפשר גם משהו שנכתב עליו\עליה, כלומר - "להטמיע" עצמכם בתוכה. נסו ללמוד שיר או שניים בעל פה. בהמשך, כתבו: מחווה למשורר עצמו או לשיר מסוים, שיר בסגנון המשורר הזה, וכו'. קריאה - תנ"ך \ מיתוסים \ קוראן נסו לקרוא במקביל לקריאה רגילה שלכם, משהו שמאתגר אתכם מבחינת השפה. משהו שאתם קוראים רק כדי להרחיב את גבולות השפה. בדקו מילים לא מובנות, כתבו אותן, השתמשו בהן. עבודה על שירים תקועים מילון אטימולוגי- אסוציאטיבי קחו כמה שיותר מילים מהשיר שלכם, ורשמו להן "מילון" - הגדרות שונות, מילים נרדפות, מילים בעלות צליל דומה, אסוציאציות, דימוי, וכו'. השתמשו במילונים, מילון מילים נרדפות, מגדירי צמחים וכו' בדקו תמיד כמה רבדים של אותה מילה, במידת האפשר. נסו להטמיע מילים חדשות ונכונות יותר ורבדים שונים של שפה לתוך השיר המקורי. "הלב הפועם של השיר" בודדו שורה או שתיים מתוך השיר שהכי נוגעות, "עובדות", "פועמות". הרחיבו רק את הקטע הזה, למקסימום של כתיבה חושנית, אסוציאטיבית. בדקו: מה אפשר לשזור בחזרה לתוך הטקסט המקורי? האם הטקסט החדש נכון יותר? העתקה \ חיתוכים \ פתיחות וסיומים קחו את השורה הראשונה והמשיכו את השיר אחרת לגמרי. תנו לעצמכם לגלות מחדש על מה השיר. בדקו, אילו אפשרויות חדשות גלומות בטקסט שכתבתם. לחילופין, קחו שורה חזקה מתוך השיר והמשיכו אותה. נסו לבדוק את הקשר לטקסט הקודם. העתיקו את השיר כפרוזה, שורות ארוכות, וחתכו מחדש לגמרי. בדקו החיתוכים מחדש. לחילופין: הסירו את הסיום של השיר ונסו סיומים שונים. נסו לבדוק לאן השיר מוביל באמת, האם השיר אכן מוביל לסיומו? מה נותן הסיום? האם מוסיף מימד? שפה פיגורטיבית כתבו פיתוח מוגזם של אחת המטאפורות של השיר. הוסיפו דימויים לשיר, הגזימו בדימויים. בדקו מה הדבר החדש שאתם מגלים על השיר. לאחר מכן להפך: ערכו בדיקה - האם המטאפורה מתפתחת? קוהרנטית? האם עולם הדימויים של השיר קוהרנטי? שינוי קול הדובר אם השיר כתוב ב"אני" כתבו את השיר מחדש בגוף שני או שלישי או להפך. בדקו מה קורה אם מוצאים את ה"אני" לחלוטין, ומה קורה אם מוסיפים קול דובר לשיר ללא "אני"? משחק בתחביר שחקו עם השיר תחבירית: הסירו מילות יחס, ה' הידיעה ו' החיבור - ראו מה קורה. הוסיפו פעלים באופן מוגזם או הסירו שמות תואר, הוסיפו שמות פועל, בדקו מה קורה לשיר. עבודה במטמורפוזה \ חלום נסו להניע את השיר באופן מטמורפוזי: שכל דבר הופך לדבר אחר, נובע מדבר אחר, מניע דבר אחר. לחילופין, כתבו את השיר כחלום, הגיון וחוסר הגיון חלומי, החרפת הדימויים וכו' עבודה עם מיתוס \ תנ"ך נסו לקרוא שיר בהקשר מקראי או מיתולוגי: האם אפשר לדבר את השיר מנקודת המבט של דמות מיתולוגית בהקשר מסוים? האם אורפיאוס או אשת לוט יכולים לדבר את השיר הזה? לחילופין, כ"במאים" האם אפשר לנטוע את השיר התקוע בסביב מיתולוגית ולבדוק מה מתרחש בו? עבודה עם תרגום תרגמו את השיר לשפה אחרת, נסו לדייק ואז נסו פשוט לכתוב אותו באופן חופשי לגמרי בשפה אחרת. חזרו אל השיר המקורי - בדקו במה התעשר השיר, מה אתם משנים כעת בטקסט המקורי. עבודה עם טקסט מקרי פתחו אינצקלופדיה, מילון, מגדיר צמחים, תנ"ך, תלמוד, לקסיקון, באופן מקרי. בדקו את הטקסט ש"נפלתם עליו". כתבו בהשראתו קטע. האם הוא "מתכתב", פותח אפשרויות, מעורר ניגודים עם השיר התקוע שלכם? האם ניתן להשתמש באוצר המילים הנתון כדי להעשיר או לחדד את השפה עבודה עם קריאה בקול רם תנו את השיר לאדם קרוב, רצוי לא משורר, שיקרא את השיר בקול רם. הקשיבו לשיר כאדם זר, כאילו לראשונה. נסו לחזור ולכתוב אותו מחדש ממקום אחר עבודה עם מוסיקה כתבו את השיר מחדש תוך כדי האזנה למוסיקה מסוגים שונים. תנו למוסיקה לחלחל לתוך השיר, להשפיע על הכתיבה מחדש. בדקו מה המוסיקה הנכונה של הטקסט, האם הריתמוס משתנה? תרגילים נוספים עבודה עם מכתבים קחו מכתב טעון ונסו לכתוב אותו כשיר. לחילופין, קחו שיר תקוע ונסו להפנות אותו כמכתב למישהו משמעותי. עבדו את השיר מחדש. כנ"ל עם חלומות קחו חלום מזויע \ מסעיר \ מרגש במיוחד. כתבו אותו כשיר. לחילופין, קחו שיר תקוע וכתבו אותו ע"פ תחביר "חלומי". כתיבה ברכבת \ נסיעה \ בתי קפה נסו לכתוב תוך כדי נסיעה, בעיקר ברכבת, אבל לעיתים גם אפשר באוטובוס. נסו לתת למראות לחלוף מול העיניים לתוך הדף באופן חופשי לגמרי, לכתוב את החולף תוך כדי "התחלפותו". נסו למצוא בית קפה בעל חלון גדול הפונה לרחוב. כתבו כל מה שחולף לנגד העיניים באופן אוטומטי. הוסיפו "פס קול". "ריגול" של השפה נסו להקשיב לשיחה של אנשים באוטובוס, בית קפה, ברחוב, רשמו קטעי דיאלוג, מילים מוזרות, כתבו טקסט בהשראת שיחה מקרית, כתבו שיר שהוא מונולוג של דמות מקרית מהרחוב. תרגיל אנציקלופדיה פתחו אנציקלופדיה \ מגדיר \ לכסיקון וכו'; חפשו טקסט המתאר תופעה המרתקת אתכם במוזרותה. כתבו עיבוד של טקסט מדעי, ע"י השמטת קישורים ועריכה של חיתוכים וכו' אבל בהתבסס בעיקר על הטקסט המקורי. נסו, באמצעות עיבוד מינימלי, להפוך את המדע לשירה. כתיבה בהשראת סרט קולנוע \ וידאו התייחדו עם סצינה מסוימת בסרט שיש לו גם איכויות שיריות\ויזואליות (למשל, "נוף בערפל", תיאו אנגלופולס, "לילות כביריה" או "חלומות" של פליני, שתי דוגמאות שעולות בראש). הריצו את הסצנה מספר פעמים רב לפני שתתחילו לכתוב. כתבו תוך כדי התבוננות. כתיבה בהשראת אמנות פלסטית כתבו תיאור של תמונה אהובה עליכם במיוחד. רצוי מרפרודוקציה באיכות טובה. כתבו תיאור קונקרטי, ואז אסוציאטיבי. בהמשך, נסו להכניס לתוך הטקסט את הטקסטורה של הצבע, משיכות המכחול, הצבעוניות. לחילופין, תרגלו כתיבה בהשראת סגנונות שונים: כתבו שיר "ון-גוכי" לעומת שיר "מגריטי". תרגיל במיוחד לשיבה הביתה השיבה כשאתם חוזרים הביתה מהסדנא, נסו לדמיין שאתם אדם זר המגיע למקום לראשונה, או זר החוזר אחרי שנים. התבוננו ברחובות, באנשים, בכל מה שחולף על פניכם כאילו אתם רואים אותו לראשונה. כתבו תיאור של השיבה הזאת מנקודת המבט של זר מוחלט, או - מישהו שחוזר הביתה לאחר שנים רבות. זר במקום מוכר נסו מדי פעם לדמיין את עצמכם כאדם זר במקום המוכר ביותר: חנות המכולת, הבית של ההורים, מקום העבודה שלכם. נסו לכתוב תיאור של המקום ויושביו מנקודת המבט של אדם שאינו שייך לכאן, שאינו דובר את השפה, משורר עובר אורח. אלה רק מקצת קצה הקרחון. בהצלחה רבה ומי ייתן ותשרור השכינה בקצות אצבעותיכם, אלישבע נכתב בעקבות עבודה משותפת רבת שנים עם ליאת קפלן ותודה לה אלישבע - 2003 גם אם חיית איתו שבע שנים, והמחשבה האוהבת הזו עלייך ובכל זאת, על אף היעדר האור בשעה הזו - תודה נכתב בסילבסטר 2002 - 2003, עודכן בסילבסטר 2003 - 2004 אלישבע - 2005 השעה 11:20. קברו אותך לפני קצת פחות מ-12 שעות. פעם כתבתי הערה צינית לאדם חי - "10 שורות, אלישבע, 10 שורות". נכתב בסילבסטר 2004 - 2005 עידן סימון אלישבע 
כל כך לא פשוט ליצור יש מאיןכל כך מורכב לכתוב דבר שירה והרבה יותר מורכב להעביר את התורה הלאה ולהלהיב קבוצה ליצירה ולכתיבה משוחררת ומדויקת בחדר גשום בבית דניאל כל כך קשה לבוא לקבוצה תמיד בחיוך חכם ובאנרגיות פורצות וכל כך קל למות. חמי, תלמידה. ב- 1997 הדריכה אלישבע חוג דרמה בבית הסוהר השרון, בו העלו האסירים מחזה בשם "כיפה אדומה" שכתבו (ראה עמוד "תיאטרון"). להלן מכתב מאחד האסירים שהשתתף בחוג. כיפה אדומה, כולם נפרדו ממך, ואני, מה לעשות, לא טוב בפרידות עדין. ולכן אני גם לא אפרד ממך. 
נפגשתי איתך במקרה לפני שבעה חודשים בערך, מפוחד, מבולבל, תפוס, מתוסבך. אפילו לא ידעתי מה רוצים ממני, אבל משהו, משהו קטן, משך אותי בחזרה ואני אפילו לא יודע מה זה. (בחוג) עשיתי דברים שלא ידעתי מה המטרה שלהם בהתחלה, עשיתי מה שאמרו לי, וזה לא דבר שנהוג אצלי. פשוט נתתי לך צ'אנס. הגעתי לפגישות איתך מתוסכל, כועס, ועצבני. וראה זה פלא, כשיצאתי מאצלך, זה היה כמו אדם חדש...(בזכותך) הייתה הכרות אמיתית, שבירת תסביכים בלי פחד מה יחשבו עלי. הרבה אהבה, פרגון, צחוקים אבל גם רגעים מאוד קשים של סיפורי החיים עצמם. במקום הזה, איתך, היה מותר להגיד הכל, לדבר על הכל בלי פחד, וזה היה הכי חשוב. מה שנותר לי ממך זה הביטחון הזה, ההבנה שאני לא לבד. מה שתמיד חשבתי שהבעיה שלי הכי קשה. אני לוקח ממך אומץ לעשות דברים שאני רוצה לעשות, וכל הזמן פחדתי, או שלא הייתה לי ההזדמנות. לוקח הרבה זיכרונות יפים, קשים, חברים טובים ואמינים. והסוכריה זה הזכות להיות שחקן על הבמה של החיים. ובכלל, לעשות הצגה, דבר שלא עשיתי אף פעם. ואחרי כל זה את רוצה שאני אפרד ממך? לעולם לא. תמיד תהיה לך פינה קטנה וחמה, ששמורה רק לך, כיפה אדומה. היי, אני שחקן! אפילו אלון אבוטבול בא לראות אותי... שבע פעמים 
אני אזכור ניצוץ בעיניים תכנית הכתיבה האחרונה שהנחתה אלי במתא"ן נקראה, באירוניה מצמררת, "סוף הדרך". התכנית (שממשיכה השנה בשם "סימני דרך") נוצרה בשיתוף פעולה בין מתא"ן ומכללת עלמא, בתמיכת הפדרציות היהודיות של סן פרנסיסקו וניו יורק, ועוסקת בקשר בין היצירה האמנותית לזהות היהודית והישראלית. בני הנוער המשתתפים עוברים חוויה יצירתית אינטנסיבית, שבמהלכה הם עוסקים בשאלות לגבי זהותם וביצירה אמנותית בהשראת המקורות. אלישבע הגתה את הרעיון לתוכנית עם מנהל מתא"ן אורי סטריזובר. היא שימשה כמנהלת האמנותית של התוכנית והספיקה להנחות, עם מנחים נוספים, את המפגשים בקיץ ובסוכות 2004. למחנה בחנוכה לא הגיעה. להלן מכתב של תלמידה בתכנית, שנכלל בספר מרגש ונוגע ללב ששלחו לה התלמידים ממחנה חנוכה, ושאלישבע עוד הספיקה לשמוח בו. 14/12/04 אלישבע, יש משהו בדרך הזו, במסע הזה, שאנחנו עוברים יחד איתך, שלא מסתיים בנקודה הזו. הזמן, המקום או בקיצור, מגבלות המדיום, דוחקים בנו, אך משהו בפנים קורא תיגר על כל אלו. אמנם לא הגעת לכאן בחנוכה, אך הארת את כתבינו ממרחקים, ודעי לך שמשולחן הכתיבה שלי לא תסורי כל כך מהר. הפחד הראשוני שלי, כמו של כולם, היה העדר מוזה בפרהסיה שכזו, אך, מה לעשות, יש אנשים שמעוררים השראה. ועוד דבר: עוררת בי את אהבת קריאת הכתיבה בעל פה, או במילים אחרות: אדם לא בורח מתיאטרונו. והיד עוד נטויה, תודה לך אלישבע על הכל... אוהבת ומעריכה דנה מרקוביץ שָׁלוֹשׁ פְּגִישׁוֹת 1. 2. 3. אלכס בן ארי אֱלִישֶׁבַע מֵתָה. זָהִיר יוֹצְאִים גַּעְגּוּעַי כִּיחִידַת עִלִּית שֶׁאִחֲרָה לָבוֹא וּפוֹעֲלֵי הָאַחְזָקָה כְּבָר מְפַנִּים מָקוֹם בִּמְזָוֵה הַזִּכָּרוֹן. אַךְ דְּבַר מַה מְּמָאֵן. מוֹנֵעַ-לֹא מוֹנֵעַ. כְּסוֹרֵג. בַּלְּוָיָה עָמַדְנוּ, לֹא צְפוּפִים דַּיֵּנוּ, כְּלוּאִים חַסְרֵי מָנוֹחַ אֱלִישֶׁבַע מֵתָה. רִבּוּעֵי הָאֹהָלִים שֶׁבְּחָפְזָה קֻפְּלוּ אלכס בן ארי תרגיל הגפרור אלישבע גרינבאום נפטרה ב-31 בדצמבר, ביום האחרון של שנת 2004. היה בזה מעין סמל למלחמתה עד הרגע האחרון נגד המחלה האיומה שקיפדה את חייה הצעירים. ....(באמצע אוקטובר) נסעה איתי לזכרון יעקב, למפגש הראשון של כיתת השירה העברית ערבית של הליקון. אני זוכר אותה מכה בגונג לסיומו של תרגיל על הדשא בבית דניאל, מחלקת טושים צבעוניים לתרגיל אחר בכיתה, קוראת שירים, מסבירה, צוחקת, מקשיבה. הייתה זו הרוח - רוחה החיה כל כך של אלישבע - שנשאה את הגוף למרות כאביו וחולשתו. בערב אספה אלישבע את הכיתה במעגל וביקשה מכל משתתף להצית גפרור, ולדבר על חייו כל זמן שהלהבה בוערת. הפעם החליטה להשתתף בתרגיל בעצמה. היא קמה, הציתה גפרור, הביטה באש המאכלת אותו, ואמרה: "יש לי הזדמנות להיוולד מחדש. אם אני לא אמות. אני חושבת שאני יכולה לקחת את ההזדמנות הזאת ולבעור אותה, לא להתכלות בה". אמיר אור קטע מתוך חוברת רשות היחיד, י"ג, גיליון 66, חורף 2005, הוצאת הליקון. 
|
