כש(ה)ארי פגש את נטלי

היה היה בחור רגיש, יפה עיניים
שחזר לארץ אחרי שנתיים.
חיוור, לבוש שחורים, מבט קודר
ובלילות תמיד ער...

פגוש פגש עלמת חן, יפיפייה
שעשתה לו משהו בנשמה,
בנועם הליכותיה ומבט מלא חום,
עת פעם ראשונה נפרד ממנה לשלום,
שאלה אותו בקול שכולו תום:
"רוצה מסטיק"–
מי היה מאמין לאן חתיכת מסטיק
הובילה אותנו היום.

ההתחלה לא הייתה קלה, כמו כל ההתחלות-
הוא ישב על הבאר, בפינה,
בין כל החתיכים והחתיכות
ותלה בה מבטים מלאי ערגה.

היא עשתה את עצמה
לא ממש מבינה
חוץ מזה הייתה באמת עסוקה:
מוזגת, מנגבת, מחייכת
את החיוך הנפלא שלה.

הוא שותה עוד כוס בירה קרה,
נאנח לעצמו, את מצחו מנגב,
מסתכל עליה עובדת במרץ, חושב,
"אלוהים איזה סטייל יש לבחורה..."

והיא, למרות שלא הראתה דבר,
לא הייתה לגמרי אדישה לגברבר...

איך אמר המשורר שייקספיר,
דרכה של אהבה אמיתית
היא לאו דווקא שייט ביום בהיר...
אבל למרות שהיא איתו לא מיהרה להתחבק,
לאט לאט התחילו העניינים להתהדק...

אף אחד מהם למסקנות לא מיהר
אבל ארי מצא את עצמו
מבקר ברחוב זנגוויל יותר ויותר...

כשנטלי ברחוב הבנאי ביקרה
משפחת גרינבאום הייתה כמרקחה:
"?Judy, did you see that gorgeous girl"
,Oh, Charlie"
עונה ג'ודי
With a dreamy smile
,I just want to see him happy"
maybe they'll even
?"settle down in a little while

אפילו איתי התאהב עד אוזניו הקטנות
ואת נטלי החל להחשיב במניין הדודות.

אבל אף אחד לא העז לפצות פה
כדי חלילה לא לקלקל
את הרומן היפה
שפה לידנו החל מתגלגל.

אפילו כשארי עלה את כל המדרגות
עם מכונת כביסה – מתנה רומנטית שכזאת –
אף אחד לא העיז לקוות,
ובנשימה עצורה חיכינו לבאות.

אבל כשהגיעה הידיעה המשמחת
שארי הזמין את נטלי למסעדה
ושם לה טבעת יהלום בצלחת,
קווי הטלפון של בזק כמעט קרסו
מרוב נחת!

וכאן הגיע הזמן להודות בפני כולם
שמכל הבחורות הנפלאות בעולם
לא יכולנו לאחל לעצמנו, בעיקר לארי,
אישה יותר נהדרת ונפלאה מנטלי!

אז סליחה על הטון המשתפך והקצת פולני
אבל מה לעשות, זאת הדרך שלי
להגיד לך, נטלי,
ברוכה הבאה למשפחה שלנו, אחותי!

בתוך הרגע השבור הזה אני מקווה שעשרים שנה הם בכל זאת
מספיק זמן כדי להפוך את הזמן, ושעכשיו אתם גדלים במקום
אחר, אתם, שמשהו מכם אני נושאת כבר עכשיו בגופי.

בקפה תמר הטלוויזיה פתוחה בקול רם, מטוס אחרי מטוס נוחת ומרוקן מתוכו שועי עולם להלוויה של היום. חיים יבין מתרגש כילד, כמו "תראו מי בא להלוויה של אבא", ו"לא רק הוא, גם הוא", כל העולם בא להלוויה של אבא הגיבור והאמיץ, והאפור שלנו.

כולם שקועים בעיתונים, בוהים בטלוויזיה מעל כוסות קפה עכור ונענע דביקה עם סוכר בכוסות זכוכית, ושרה אומרת מדי פעם, "חרא בלב, מה אפשר להגיד, חרא בלב," ונרות זיכרון דולקים בחלון באמצע היום. "היינו הולכים אליו הביתה, הרי, לאה כל יום יושבת פה, מה יש להגיד, נורא, נורא".

והאורחים ממשיכים להגיע בזרם מעודד, הגופה מונחת בתוך הטלוויזיה של קפה תמר, עטופה
בדגל הלאום, תחת השמש הקופחת.
אני כותבת לכם משום שאינני מסוגלת לעשות שום דבר אחר. לנסוע לירושלים, אולי עוד מעט.

בהפגנה הייתה תחושת אופוריה שלא הייתה כמוה. פגשתי אנשים שלא פגשתי זמן רב,
הייתי יפה, והיה איזה משהו זך וטהור ואופטימי באוויר, נפרדתי ורכבתי על אופניי לבד, כדרכי, לבד, חזרה ברחובות, קצת לפני שהעצרת נגמרה, והרחובות היו שקטים ואנשים הלכו ברגל באמצע הרחוב כמו ביום כיפור, הייתה איזו חגיגיות שמחה ושקטה, האוויר הסיר מתוכו את הפיח, ומחשבות של שמחה הרחיבו את אופק שדרות רוטשילד מעבר לעצמו. שהיה משהו
מעבר לשאננות השמאלנית השבעה, הייתה שמחה שקטה ומהורהרת, גלים גלים של
שמחה שרכבתי עליהם במעלה השדרה - - -

ואחר כך בטלפון , מישהו אמר שירו ברבין, ובטלוויזיה, "קשה אך יציב", ולרגע לא חשבתי,
מוזר איך לא חשבתי לרגע, שימות, וגם כשאמרו שבצער רב מודיעה ממשלת ישראל,
חשבתי שזאת טעות, או תעלול תקשורתי, שום דבר לא היה יכול להפר את הדבר הקל
שעליו רכבתי הביתה, אפילו העיגול סביב ראשו של הרוצח נראה לי כמו תרגיל
בגיאומטריה, תרגיל גיוס, תעתוע, תעלול, הכל, רק לא סימון הנקודה המדויקת
שבה ניצחו כוחות האופל, ברגע אחד, את כוחות החיים.

אבא בדרך הביתה מההפגנה לירושלים, ואני מוכרחה לדבר איתו, כאילו אולי
איננו בחיים אם אני לא אדבר איתו עכשיו, אולי גם הוא נרצח בכוח
הדבר שרצח בבת אחת כל כך הרבה, אולי גם אותו, שנשא אותי בידיו, מילדות
מוקדמת כל כך, לכל מקום, איתו, בהפגנות, בעצרות, בהליכות, בישיבות, באספות,
שמטרתן, חיים, שלום. רק לדעת שהגיע בשלום, הייתי חייבת, רק לשמוע את קולו העמוק והחם,
האופטימי, אבל כשהתקשר לבסוף, היה קולו שבור, כמו מתוך באר הוא נשמע, סדוק,
חבול, אבא שלי, שקולו היה מאיר כמו פנס דרך מוצא מתוך הפינות החשוכות ביותר,
הציוני מאמריקה, שהיה חוזר מהמלחמות עם ריח גריז ובוטנים, ושר לי
בשיא הרצינות ובמבטא אמריקאי את "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזאת תהיה
המלחמה האחרונה", אבא שלי, לראשונה בחייו, נשמע שבר כלי, לא כמו שאמו מתה
עליו, ולא כמו שאביו מת עליו, ולא כמו בשום רגע קשה אחר בחייו, אם למשהו שנשבר
לאלפי רסיסים היה קול כמעט אנושי, היה זה קולו של אבי בלילה הזה.

When I was just a little girl, oh maybe six or seven,
I remember dreaming, sometimes all day,

of my beautiful Nana
who lived somewhere sooo far away –

and only came over once, that I could remember,
to visit us in Israel, to actually stay.

I was sooooo proud of my Nana
because she was so graceful and tall

and always had a kind and gentle smile for me,
and for all...

many of my friends had a “savta” (grandmother) just
down the street

but to see MY Nana...oh...it would sometimes take
months or years for us to meet...!

And I missed her a lot, and dreamed of her,
smiling quietly, just reading a book,

peeking at us over her reading glasses,
with that sweet smile, that mischievous look...

And when I’d get jealous of someone, or sad,
I would always say, “hey, but I've got a “savta”
in America, and she’s like no savta you could ever have!

she speaks English, and is so elegant and tall and
reads books all day, and writes me sweet letters and
sometimes, every now and then, I go to America,
and I get to sit on her lap, smile into her eyes, and my,
I’m in heaven.”

that’s what I would sometimes say
back then, at the age of seven...

With love from
Elli

ליונתן הסקרן
ילד שכל הזמן רוצה להבין
מה זה
מה זה
מה זה

ואיך אפשר להסביר
לזוג עיניים של כחול בהיר
לזוג עיניים פקוחות בפליאה אין קץ
את העולם הזה מחתול ועד עץ,
את האזעקה שעוברת ואזעקה של מכונית
את החמסין של סוף קיץ וקרירות פתאומית
את הצחוק של אמא והשלווה של אבא

איך אפשר להסביר, ילד יקר
את העולם הזה, שעדיין לרובנו
הוא די מוזר.

אז לכבוד שנתך הראשונה, ובתור התחלה,
הרי לך חיבוקים ואיחולים- ונשיקות
לשנות הבנה רבות ונפלאות

מאוד אוהבת אותך,
אלישבע המשוגעת

וראיתי את אמא שלך נופלת
וראיתי את אמא שלך בוכה
וראיתי אותה קמה ולא מוותרת
הסתכלתי עליה, והבנתי מה זו אמונה.

הרבה פעמים בערב
ישבתי עם אמא על שפת הים
ונדמה היה שהאופק מתרחק מאיתנו
שהאופק פשוט נדם.

והלכתי עם אמא עשרות קילומטרים
אולי גם מאות,
רקמנו ביחד לא מעט חלומות.

וראיתי את אמא שלך מתעקשת
ראיתי אותה רוצה
ראיתי אותה הולכת והולכת
ללא לאות,
אליך אהובה.

הבנתי עכשיו את הקשר בין "נס" ל"גבורה"
כי זה נס שהגעת אלינו, שחף,
נס, שאמא מצאה אותך
זה נס שמצאת אותה.

אבל הנס הזה לא יכול היה להתרחש
בלי אומץ לב בלתי רגיל
של אישה אחת, אמא שלך.
ואני מעולם לא ראיתי אישה כל כך אמיצה.

וראיתי את אמא שלך לא מוותרת
אבל גם ראיתי אותה מרפה
ראיתי את החרות הפנימית שרחשה
בכל השנים הללו,
בדרך אליך אהובה.

עכשיו אני רואה את שתיכן יחד
אווה ושחף, אם וילדה
אני רואה את האופק נפתח
ועם כל הקשיים שהיו ועם כל הקשיים שיבואו
אני רואה אהבה שאין כמוה
אני רואה שלווה.

ואני מאחלת לך שירה שתמשיכי להיות
ילדה מקסימה, מצחיקה וסקרנית ורגישה
ורק נאחל לך לכבוד יום הולדתך
טיפ טיפה סבלנות, וקצת אורך רוח
להבין לפעמים שלא הכל יוצא בטוח
לא הכל בדיוק כמו שאני רוצה באותה שניה
ובכל זאת, אפשר לסכם ולומר שזה עולם נפלא
ושתהיה שנה הכי הכי טובה.

להיות הבת של צ'רלי גרינבאום פירושו למצוא את עצמך לפעמים
(למשל, פעם בשבוע)
בסיטואציה חברתית, או מקצועית או מקרית
שבה את פוגשת מישהו שלמד פעם באוניברסיטה העברית
ואם הם למדו קורס בפסיכולוגיה התפתחותית
השיחה תתגלגל באופן כזה או אחר, אבל תגיע די מהר
לשורת המחץ: מה?! צ'רלי גרינבאום זה אבא שלך!!??!!

אז אם את עומדת ומדברת עם אישה בגיל העמידה, או
גבר גבה קומה, מחוספס למראה ואדיש
או אישה צעירה ושני ילדים תלויים על שמלתה,
פתאום, עם אזכור שמו של "צ'רלי"
פניהם של כל אלה, ורבים אחרים
שאותם תפגשי באופן לגמרי מקרי
ישתנו אוטומטית בצורה די דרמטית:

"מה, צ'רלי? זה אבא שלך?!!"

האישה בגיל העמידה מתפשטת מכל שנותיה,
וכנערה צעירה סומק עז מציף את לחייה:
"צ'רלי? איזה איש! את יודעת שבלעדיו
היה מצבי עסק ביש?
כשכולם כבר התייאשו ממני כולל אני עצמי,
וכבר לא ידעתי למי לפנות ולאן,
הוא היחיד שעזר לי לסיים את הדוקטורט בזמן".
ואותו גברבר אדיש, על פניו מתפשט חיש
חיוך רחב והוא מלחשש בקולו העמוק
"אוי, צ'רלי, איזה מרצה, איש יקר, איש נדיר,
תמיד ידע את הדברים הכי מסובכים להסביר,
וכשכל הפרופסורים הנפוחים היו מפנים את הגב,
היה הוא עוזר, ומייעץ, ומוצא זמן בלב רחב."
והאישה הצעירה לוחשת ונאנחת מרוב נוסטלגיה:
"צ'רלי, צ'רלי... הניצוץ בעיניים האפורות...
בדברו על התיאוריות ההתפתחותיות הכי משעממות
תמיד היה ממלא את החדר באור יקרות,
תמיד מרצה עם כל הלב והנשמה
ומדביק את הסטודנטים (שלא לדבר על הסטודנטיות)
באהבה רבה.

וישנן אינספור עדויות נלהבות נוספות
של תלמידיו ומכריו ומוקיריו, למשל אלה שמספרים
איך עזר להם לקבל מלגה כזאת או אחרת,
או איך פגשו אותו בכל וועדה לזכויות הילד בשטחים
ולזכויות הילד באזורי סכנה ולזכויות הילד נקודה;
שלא לדבר על לראות אותו בכל מוצאי שבת
בגשם ובקור בכל הפגנה.

וכך, במשך השנים, אספתי לי ידיעות על "צ'רלי גרינבאום"
המרצה והאיש הציבורי, שהיה דומה וגם שונה כל כך
מהאיש הזה, אבא שלי הפרטי.

אותו אבא שאוהב לתפוס רגע עם עצמו לבד במטבח,
כשאמא וכל הילדים כבר הלכו לישון
והוא דן עם עצמו על ענייני דיומא בעודו מרוקן את פח
ובחצות היה עושה כוס תה, מקשיב לחדשות
ומעביר סמרטוט על פני המרצפות
מסיים את הספונג'ה
ומתקן עוד כמה עבודות של סטודנטים.
אבא שלנו הפרטי, אבא טוב, "סתם",
שקם מוקדם להכין לנו דייסת סולת עם קינמון
והולך לשוק ועוזר לאמא המון,
גם מכניס אורחים, כולל אורחים לא צפויים (!!)
אבל מה זה משנה, העיקר שהוא מלווה אותם אחר כך...
חשבתי תמיד איך אין אף אבא כזה
שיוצא החוצה ללוות אנשים בכל מזג אוויר
ונפרד מהם בלבביות כזאת,
שהוא אומר מה שאומרים תמיד בנימוס,
למשל "נתראה שוב בקרוב" הרי יודעים
שהוא באמת מהמתכוונים.

אבל בעיקר, אבא שלי הפרטי, הוא זה המניח על מצחי כף יד חמה, מרגיעה
בלילה, לפני השינה, ומברך בלילה טוב, ונותן נשיקה.

אותו איש שגובהו ממוצע אבל הוא משכמו ומעלה
בכל קנה מידה
אותו איש שמסתובב בעולם ומשאיר חותם עמוק
על אנשים לעשרות אף מאות,
ולמרות שאינו עשיר ואפילו לא מאוד מפורסם
הרי כנראה יש לו משהו יותר יקר ונדיר
הוא פשוט, במלוא מובן המילה, "בן אדם".