"וכאשר המשורר נופל,
נושרת מכף ידו ציפור,
פורשת את כנפיה ומתחילה לשיר"
סירקה טורקה: "מהר, לבד ועכשיו".
תרגום: רמי סערי, כרמל-ירושלים 1999


אלישבע כתבה ספר שירה ראשון כבר בגיל 11. הפנייה הרצינית יותר שלה לשירה סומנה בהשתתפות בכיתת השירה של הליקון ב - 1997.
בחממה זו זכתה לטיפוח שאפשר את התפתחותה כמשוררת.
מאז עסקה בכתיבת שירים ומחזות לסירוגין.
ספר שיריה הראשון, "עורף האור" פורסם בהוצאת הליקון בשנת 2000 (בעריכת אירית סלע), ויצא במהדורה שנייה ממש לפני מותה.


ספר שיריה השני, "לפתע פתאום האדמה" יצא עתה, פחות משנה לאחר מותה, תודות למאמצים גדולים ומרוכזים של ליאת קפלן, העורכת. בדף זה מרוכזים מספר שירים משני הספרים, דברים שנשאה ליאת בפסטיבל המשוררים במטולה בשנה זו, ומאמר של דוד פישלוב, פרופסור לספרות באוניברסיטה העברית ובן זוגה של אלישבע, שהתפרסם בכתב העת "כרמל".





מחווה לאלישבע (קטע)
פסטיבל המשוררים במטולה, 12.6.05
ליאת קפלן


אלישבע גרינבאום, משוררת, מחזאית, שחקנית, מנחה ומורה בכל מובניה ומעמקיה של המלה, קיבלה לפני שנתיים את פרס "טבע" בפסטיבל מטולה.
אלישבע נפטרה בדצמבר האחרון מסרטן, בגיל 39. לפתע פתאום - האדמה.
מותה קרוב מאד, קשה מאד ומוקדם מדי לסיכום.
אומר רק כמה מלים, על קולה כפול המבט. בלשון הווה. ברעד.

הדוברת בשירים של אלישבע תמיד בתנועה: עוברת, נוסעת, מפליגה, מתרוצצת, ברכבות, ברחובות, על רפסודות רעועות, בבתים, בתודעה. זו פואטיקה חסרת בית, עורגת אל מה שלעולם לא יהיה שלה, והוא תמיד בתוכה. החיוניות החושנית של השירים דינאמית, אנרגטית, משתנה תדיר. כתיבה חושפת, חשופה, ישרה לגמרי עם עצמה ועם שפתה, בנויה על מטאפורות המכות כחטף. שירה נדירה שלעולם אינה נופלת אל זיוף, חנחון או הנחות עצמיות.

קולה נשמע צלול בתוך התנועה הזו, מתוח בין שני מבטים:
האחד - נוכח, הווה, נע ונד, חשוף, מתמסר, עיוור מתשוקה אל האחר ואל העולם.
השני - צונן, נבון עד אימה, מצוי מחוץ לסיטואציה, מתחת לפני המציאות השבירים, בעומק האדמה, רואה את הכיליון: "יצאנו נרגשים כמו לטיול השנתי הראשון - לפתע פתאום האדמה" (פתיחת השיר "לפתע פתאום האדמה").

"רַק הָעַיִן, הַמִּשְׁתַּקֶּפֶת בְּעֵינֵי אַחֲיוֹתַי,
הָעַיִן, שֶׁתּוֹךְ כְּדֵי רִקּוּד לֹא מַפְסִיקָה
לִרְשֹׁם, הִיא הָאֵיבָר שֶׁכִּמְעַט
מַסְגִּיר אוֹתִי. וּבְכָל זֹאת
לֹא אַפְסִיק - רַק
עוֹד תְּמוּנָה אַחַת לִפְנֵי
הַדְּלַעַת."

(מתוך "כך אני כותבת" 1997 "לפתע פתאום האדמה")

קולה של אלישבע כופר בחוקי שימור החומר והאנרגיה של השפה: מרחבי חלל וזמן ממוקדים בנקודת כובד אחת: האדמה ממתינה עוד לפני היציאה הנרגשת, החלום נקרע ברגע רקימתו,
חווה נבראת תחת רטיית הלילה, ההרס הוא מעשה אהבה:

לזה שאינו מאמין

בְּפַטִּישׁ חָמֵשׁ קִילוֹ
אַתָּה מַכֶּה בְּזַעַם בַּקִּירוֹת.
הַצֶּבַע נִסְדַּק צַלֶּקֶת אֲלַכְסוֹנִית,
טִיחַ אָפֹר מַעֲכִיר אֶת עֵינֶיךָ.
בְּיָדַיִם חֲשׂוּפוֹת
אַתָּה קוֹרֵעַ אֶת עוֹרְקֵי הַחַשְׁמַל, תּוֹלֵשׁ, מְנַסֶּה לְהָבִין.

סוֹף סוֹף נִפְעָר בַּקִּיר הַחֹר הַגָּדוֹל אֶל הָאֵינְסוֹף:
עֵינֶיךָ מִתְמַלְּאוֹת בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ.
עֲדַיִן אַתָּה מִתְרַגֵּשׁ כְּיֶלֶד לְהַחְרִיב. הוֹפֵךְ כָּל לְבֵנָה בְּיָדֶיךָ,
כְּפָּתוֹלוֹג, מֻכְרָח לָדַעַת,
מַה גָּרַם לַקִּירוֹת הָאֵלֶּה
לַעֲמֹד עַל תִּלָּם.

הִנֵּה הֶחְרַבְתָּ אוֹתִי, אֲהוּבִי.

אַתָּה עוֹמֵד שָׁם,
רִיסֶיךָ לְבָנִים מֵאֲבַק הֲרִיסוֹת,
יָדֶיךָ מְלֵאוֹת חָכְמָה,
חֲסַר בַּיִת.

(מתוך "עורף האור", הוצאת הליקון)

המבט הכפול הזה הוא הטבור האירוני, בו אחוזים כל המיתרים הלחים והמתוחים של השירים.
זו אירוניה שיודעת כל מילימטר במרחק הלא יאמן שבינה לבין האחר, שבינה לבין העולם ובה
בעת - עסוקה במחיקה כושלת מראש של המרחק הזה "מאז שלמדתי לשרוך את נעלי / אני עוקבת אחרי המין האנושי // פעם אפילו הגעתי קרוב מאד אליו".
המבט הזה מצוי, בה בעת, בתווך הנא והנע של כל אחד מן השירים, מביט מתוכו - ומתבונן מעבר לו, הרחק ממנו, עמוק, מתחת לאדמה וללילה.

"מִתַּחַת לַלַּיְלָה רוֹבֶצֶת אִשָּׁה בְּשִׂמְלַת פּוֹלִיאֶסְטֶר דְּבִיקָה.
חֲלוֹמוֹתַי צוֹמְחִים פֶּרֶא סָבוּךְ
בַּאֲפֵלַת בֵּית שֶׁחְיָהּ
לִבִּי קָפוּץ בְּתוֹךְ אֶגְרוֹפָהּ
עִוֵּר כְּתִנְשֶׁמֶת"

(מתוך "פורטונה", "עורף האור")

"כְּשֶׁהוּסְרָה רְטִיַּת הַלַּיְלָה נִפְקְחוּ עֵינַי
לִרְאוֹתֵךָ חוֹלֵם אֶת הִוָּלְדִי.
… לוּ רַק אַתְמִיד בְּמַבָּטִי, נִדְמָה, הָרֶגַע יִמָּשֵׁךְ לָעַד"

(מתוך "חווה או היום הראשון", "לפתע פתאום האדמה")

המבט קשור בפצע, כשהעיניים נפקחות, אפשר לראות בבהירות את האחר
- אבל רק "חולם את היוולדי".
ההתמדה במבט תנציח ואולי אף תנצח את הרגע ואתו - את המרחק ואת הפגיעה כאחד.

(המחווה נתנה בטקס הנעילה של הפסטיבל, לאחר מתן פרס "טבע" לטהא מוחמד עלי.)







לפתע פתאום האדמה

יָצָאנוּ נִרְגָּשִׁים כְּמוֹ לַטִּיּוּל הַשְּׁנָתִי הָרִאשׁוֹן,
יָד בְּיָד, חָרוּצִים כִּבְנֵי שֵׁשׁ.
אֶת בֵּיתֵנוּ בָּנִינוּ רַפְסוֹדָה
בֵּין עַנְפֵי הַבְּרוֹשִׁים.
הַמַּצְפֵּן הֶרְאָה צָפוֹן -
וְהִסְתִּיר אֶת הַפַּחַד בִּדְרוֹם הָעֵינַיִם.
פְּנֵי הָאַחֵר נִפְרְשׁוּ מְלֹא הַמַּרְאָה:
כָּל אֶחָד נָשַׁק לְקַו הַמֵּצַח
שֶׁמָּתַח לְאֹפֶק חִוֵּר.

תָּמִיד אֶפְשָׁר לַחֲזֹר, אָמַרְנוּ.

מִלֵּאנוּ מֵימִיָּה בַּחֲלוֹמוֹת פֶּטֶל,
מְנַסִּים לָתוּר אֶת כָּל שְׁבִילֵי הֶעָפָר
בְּבַת אַחַת -
נִרְדָּמִים, לַחִים כְּתִינוֹקוֹת,
מִצְטַמְצְמִים לְתוֹךְ שַׂק אֶחָד שֶׁל שֵׁנָה.
הִתְעוֹרַרְנוּ מְבֻגָּרִים, מְמַצְמְצִים
לְתוֹךְ הַשֶּׁמֶשׁ, יֹבֶשׁ חָתַר בְּזָוִיּוֹת הַפֶּה
אַךְ הָיִינוּ נְדִיבִים,
סוֹלְחִים לַקִּירוֹת הַמִּתְקַלְּפִים,
מְמַהֲרִים לִצְבֹּעַ שִׁכְבָה חֲדָשָׁה עַל הַלֹּבֶן הַמַּצְהִיב.

אַדְמוּמִית פָּרְחָה בִּלְחָיֵי הַבַּיִת,
וְתִקְווֹת אֲפַרְסֵק שְׁקוּפוֹת
רָעֲדוּ בְּוִילוֹנוֹת הַמִּטְבָּח.

הִדַּקְנוּ אֲדָמָה חֲדָשָׁה עַל אֲדָמָה יְשָׁנָה
בְּבִטְנֵי כַּדִּים כְּבֵדִים, שׁוֹתְלִים עוֹד
פֶּטוּנְיָה סְגֻלָּה סָבִיב לְאַהֲבָתֵנוּ.
תָּמִיד אֶפְשָׁר לַחֲזֹר, אָמַרְנוּ,
מְרַחֲפִים בֵּין הַחֲדָרִים.

בְּאַחַת הָעֲלִיּוֹת שֶׁלִּפְנֵי הָאַחֲרוֹנָה,
כְּשֶׁרָאִינוּ סוֹף מִתְקָרֵב,
חָתַכְנוּ אֶצְבַּע וְכָרַתְנוּ בְּרִית עוֹלָם
לְעוֹד כַּמָּה רְגָעִים.
יוֹשְׁבִים עַל עָנָן, קוֹרְעִים בִּלְהִיטוּת
אֶת אֲרִיזוֹת הַחֲתֻנָּה -
תָּמִיד אֶפְשָׁר לַחֲזֹר, אָמַרְנוּ

לְפֶתַע פִּתְאוֹם הָאֲדָמָה.

(מתוך "עורף האור" הוצאת הליקון 2000)


הַזָּרָה

מֵאָז שֶׁלָּמַדְתִּי לַשְּׂרוֹךְ אֶת נַעֲלַי
אֲנִי עוֹקֶבֶת אַחֲרֵי הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי.

פַּעַם אֲפִלּוּ הִגַּעְתִּי מְאֹד קָרוֹב אֵלָיו.

שִׂחַקְנוּ בְּיַחַד. מַחֲבוֹאִים, תּוֹפֶסֶת,
בְּרִידְג', כָּל מִינֵי מִשְׂחֲקֵי זוּגוֹת.
גַּרְנוּ יַחַד בְּדִירָה שְׂכוּרָה.
יֵשׁ לִי תְּמוּנוֹת מֵאוֹתָהּ תְּקוּפָה.
הַטִּיּוּל לִירוּשָׁלַיִם. שְׁקִיעָה. גְּרוּטָאוֹת שֶׁל תַּשַׁ"ח,
מַחֲזִיקִים יָדַיִם.
זֹאת הָיְתָה תְּקוּפָה.
מְקָרֵר הָיָה מָקוֹם מָלֵא אֶפְשָׁרֻיּוֹת.
יֶלֶד הָיָה דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לְהוֹלִיד.

אֲבָל הָיִיתִי צְרִיכָה לְהִתְרַחֵק
כְּדֵי לִרְאוֹת אוֹתוֹ מִקָּרוֹב.
בְּלִי לָשִׂים לֵב הָפַכְתִּי שְׁקוּפָה
כְּעַמּוּד חַשְׁמַל.
הוּא עוֹבֵר מַמָּשׁ לְיָדִי, הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי.
לְמָשָׁל, בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה מֵהַשּׁוּק, בַּיּוֹם שִׁשִּׁי.
שְׁתִי יָדַיִם שׁוֹנוֹת מַחְזִיקוֹת סַל אֶחָד,
עָמוּס עַגְבָנִיּוֹת מַשְׁפְּרִיצוֹת זְרָעִים.
נוֹגְעִים, לֹא נוֹגְעִים, מַזִּיעִים.

יֵשׁ מִלִּים שֶׁאֲנִי צְרִיכָה לְחַפֵּשׂ בַּמִּלּוֹן
כְּדֵי לְהָבִין.

עַכְשָׁו הוּא גָּר מַמָּשׁ מָתַחְתִּי.
מִלְמוּלֵי חַמְסִין עוֹלִים מֵהַמִּרְפֶּסֶת.
בְּלִיל מִלִּים. בְּכִי שֶׁל תִּינוֹק.
אֲנִי מַקְשִׁיבָה. אֲנִי אֲפִלּוּ יְכוֹלָה
לְהָרִיחַ חֲבִיתָה.
וְלַחְשֹׁב שֶׁפַּעַם הַיָּרֵחַ הָיָה דֻּגְמָה
לְמָקוֹם רָחוֹק.

(מתוך "עורף האור" הוצאת הליקון 2000)




פורטונה

מִתַּחַת לַלַּיְלָה רוֹבֶצֶת אִשָּׁה בְּשִׂמְלַת פּוֹלִיאֶסְטֶר דְּבִיקָה.
חֲלוֹמוֹתַי צוֹמְחִים פֶּרֶא סָבוּךְ
בַּאֲפֵלַת בֵּית שֶׁחְיָהּ.
לִבִּי קָפוּץ בְּתוֹךְ אֶגְרוֹפָהּ
עִוֵּר כְּתִנְשֶׁמֶת.

פַּעַם הָיְתָה יוֹצֵאת בַּבֹּקֶר עִם מְעִיל וּמִטְרִיָּה.
הָיָה לָהּ שֵׁם, שֶׁהָיָה רָשׁוּם עַל מַעֲטָפוֹת.
כָּל חֹדֶשׁ הָיְתָה מַפְקִידָה מַשֶּׁהוּ בַּבַּנְק, וּמְשַׁחְרֶרֶת בֵּיצִית
לַחֲלַל הָרֶחֶם.
בָּרֹאשׁ הָיוּ לָהּ מַחְשָׁבוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לַחְשֹׁב אוֹתָן.

עַכְשָׁו רוֹבֶצֶת מִתַּחַת לַלַּיְלָה,
זוֹ שֶׁלְּשׁוֹנִי דָּבְקָה לְחִכָּהּ.
יֵשׁ בְּקָרִים שֶׁאֲנִי מִתְרוֹמֶמֶת מֵהַמִּטָּה,
עַד לַכִּיּוֹר, מִתְבּוֹנֶנֶת בַּמַּרְאָה.
פָּנַי יְרַקְרַקּוֹת לְתוֹךְ עַצְמָן,
לְטָאָה שֶׁחָמְקָה.
אֲנִי חוֹזֶרֶת וְשׁוֹקַעַת בְּחֵיקָהּ,
כְּבֵדָה כְּרֶחֶם פָּגוּם.

מִתַּחַת לְרִצְפַּת הַלַּיְלָה צוֹפָה
בְּקוֹמֶדְיוֹת יְשָׁנוֹת שָׁחֹר לָבָן שֶׁל פְּרֶסְטוֹן סְטַרְגֶ'ס
וּבְ"אַי לַאב לוּסִי".
לוּסִיל בּוֹל הִיא הַיְּצוּר הַיָּחִיד שֶׁהִיא אוֹהֶבֶת אַהֲבָה שְׁלֵמָה.
לִפְעָמִים אֲנִי מַבְחִינָה בְּאוֹר אַהֲבָתָהּ הַכְּחַלְחַל
עוֹלֶה מִבֵּין הַמַּרְצָפוֹת.

(מתוך "עורף האור" הוצאת הליקון 2000)




חווה או היום הראשון

"וַיִבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם לְאִשָּׁה
וִיבִאֶהָ אֶל-הָאָדָם"
בראשית, ב', כב

כְּשֶׁהוּסְרָה רְטִיַּת הַלַּיְלָה נִפְקְחוּ עֵינַי
לִרְאוֹתְךָ חוֹלֵם אֶת הִוָּלְדִי.
גּוּפְךָ חָלָק, רַק שְׂרִיטָה קְטַנָּה
בֶּחָזֶה, הָעוֹלֶה וְיוֹרֵד בִּנְשִׁימָתְךָ -
צֵלָע שֶׁלְּךָ פּוֹעֶמֶת בְּתוֹכִי.
שַׁן, אָהוּב, שַׁן, עוֹד רֶגַע קָט.
בֵּין עֳפָאֵי הַגַּן חִוְרוֹן הַתְּכֵלֶת שָׁט.
בְּתוֹךְ תּוֹכָם, כְּעוֹלָלִים אוֹצְרֵי עָסִיס,
נָמִים פֵּרוֹת בִּקְלִפָּתָם. פִּתְאוֹם
רַעַד קַל מְנַעֵר טַל בֹּקֶר מֵעָלִים,
שַׁן, אָהוּב, שַׁן. בַּעַל הַבַּיִת טֶרֶם קָם
לְהִתְהַלֵּךְ לְרוּחַ יוֹם.

מִתַּחַת לִשְׁמוּרוֹת עֵינֶיךָ אַתָּה רוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד.
אִם רַק אַתְמִיד בְּמַבָּטִי, נִדְמֶה, הָרֶגַע יִמָּשֵׁךְ לָעַד.
אַךְ הַיּוֹם עוֹלֶה, טִפִּין, טִפִּין; מַבָּטוֹ כְּבָר
מְטַפֵּס, חַם בְּגַבִּי. שֵׁן הָאֶרֶס נִנְעֶצֶת בַּפְּרִי.

מִבְּלִי לִפְנוֹת אָחוֹר אֲנִי רוֹאָה: נָחָשׁ
עוֹמֵד, שָׁעוּן עַל עֵץ.
צְהֹב אִישׁוֹנוֹ הַיּוֹקֵד לְמַרְגְּלוֹתַי רוֹבֵץ.
בּוֹא וַאֲחַבֵּק אוֹתְךָ, אָהוּב;
עוֹד קְצָת, אַתָּה תַּמְשִׁיךְ לִישֹׁן.
אֲנִי - לַעֲבוֹדַת יוֹמִי.
שׁוּב יוֹם רִאשׁוֹן.

(מתוך "לפתע פתאום האדמה" הוצאת כרמל, 2005 )


לילה ויום

1.
אַתָּה מוֹשִׁיט יָדְךָ לְתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ,
שׁוֹלֵף מִשָּׁם אֶת שְׁמִי, עַכְשָׁו אִישַׁן.
מְסַלֵּק קְוֻצּוֹת מִשְׁפָּטִים קְטוּעִים מִמִּצְחִי -
מַחְשְׁבוֹתַי נִסְפָּגוֹת בַּכַּר הָאָפֵל.

נִפְרָדִים לְתוֹךְ שְׁנָתֵנוּ אַט, אַט;
אֲנַחְנוּ מַחֲזִיקִים יָדַיִם, נוֹשְׁרִים
אִישׁ לְתוֹךְ חֲלוֹמוֹ.

רַק כְּשֶׁתִּלְחַשׁ אֶת שְׁמִי אֵדַע, בְּכָל שָׁעָה,
שֶׁהִגִּיעַ הַבֹּקֶר. אֶפְקַח עֵינַי לְתוֹךְ קוֹלְךָ.
רוּחִי תָּשׁוּב מִן הַלַּיְלָה וְתִלְבַּשׁ אֶת גּוּפִי.

מִסְּבִיבְךָ תָּקוּם עִיר; אֲדֻמִּים, אֲדֻמִּים צוֹנְחִים
רְעָפִים עַל גַּגּוֹת. בִּנְיָנִים מְכֹעֲרֵי קוֹמוֹת
צוֹמְחִים מַעֲלָה כְּגִבְעוֹלִים בָּאוֹר.
צַמֶּרֶת תַּנִּיחַ עַצְמָהּ תַּחַת רַגְלָיו שֶׁל עוֹרֵב.

2.
לַקָּפֶה אוֹסִיף כַּף מֵחֲלוֹם שֶׁחֶזְיוֹנוֹתָיו
מִתְרוֹצְצִים בְּתוֹכִי: אַתָּה - בּוֹחֵשׁ בִּבְלִי דַּעַת.
אֶנְעַל נַעֲלַי וְאֶכָּנֵס בְּדֶלֶת גּוּפְךָ,
בְּעוֹד אַתָּה חוֹלֵף בְּגוּפִי
לְתוֹךְ יוֹמְךָ.

אֲנַחְנוּ מַפְנִים עֹרֶף לָעֹרֶף, מַקְשִׁיבִים
לְהֵד צְעָדִים מִתְרַחֲקִים בַּתְּנוּעָה הַסּוֹאֶנֶת.
חוֹצְבִים מִסְדְּרוֹן שֶׁל שֶׁקֶט בְּאַכְזָרִיּוּת הַחֻלִּין
עַד הָעֶרֶב.

(מתוך "לפתע פתאום האדמה" הוצאת כרמל, 2005 )


בַּיִת

סוֹף לַנְּסִיעָה הַמַּתְמֶדֶת הַבַּיְתָה. יָדָהּ אוֹחֶזֶת
יָדִית הַדֶּלֶת כְּיָדִית הִילּוּכִים: לָלֶכֶת, לָשׁוּב, לָלֶכֶת
וְשׁוּב אֶל תּוֹךְ תַּחֲנָה מֶרְכָּזִית שֶׁל סוֹפֵי הַדְּרָכִים –

הַקִּירוֹת מַחֲליפִים מַבָּטִים, שׁוֹאֲלִים הַאִם
תִּשָּׁאֵר הַפַּעַם, בַּתָּוֶךְ הַנִּפְרָשׁ כְּחַלְחַל-קַר
עַל פְּנֵי הַמַּרְצָפוֹת? מִתַּחַת הַיְּשִׁיבָה לְרֶגַע
עַל סַפְסָל בַּסָּלוֹן, מֻנַּחַת הַקִּימָה לְאַלְתָּר.

בַּמִּטְבָּח אֶפְשָׁר לֶאֱכֹל מַשֶּׁהוּ בְּזוֹל, בְּלִי
לִלְעֹס, בְּחֶבְרָתוֹ הַמְּאֻבֶּקֶת שֶׁל מְאַוְרֵר.
הזְמַן מַרְקִיד צִלְלֵי נֵאוֹן עַל פָּנֶיהָ; עֵינֵיהָ
נְעוּצוֹת בְּחֶמְדָּה בְּלוּחוֹת זְּמַנִּים שֶׁעַל הַמְּקָרֵר.

מֵאֲלֵיהֶן מוֹבִילוֹת רַגְלַיִם אֶל מִטָּה
הַנְּעוּצָה בְּאִישׁוֹן הַלַּיְלָה. כַּאן תוּכַל לִישֹׁן,
פְּקוּחַת עֵינַיִם, לְהֵרָדֵם לְרַעַד שִׁירַת הַמְּסִלּוֹת.

בַּבֹּקֶר שׁוּב לִנְסֹעַ מִכָּאן, אוּלַי אֲפִלּוּ
הַלַּיְלָה, כֵּן, עַכְשָׁו, לַחֲצוֹת אֶת הַחֹשֶׁךְ
בְּרַכֶּבֶת פְּרוּעַת מַחְשָׁבוֹת, עוֹרֵק פּוֹעֵם
בְּעִיר מְּצוּיָה, בָּתֶּיהָ מוּאָרִים, חֲמִימִים,
חֲלוֹן, סוֹרֵג, וִילוֹן, מִשְׁפָּחָה, חוֹלְפִים
עַל פָּנֶיהָ, לְאָן תֵּלֵךְ, לְאָן, הַבַּיִת נוֹתָר עַל תִּלּוֹ,
רֵיקוּתוֹ זוֹרַחַת מִתּוֹכוֹ, נוֹסֵעַ, נוֹסֵעַ בְּעַצְמוֹ.

(מתוך "לפתע פתאום האדמה" הוצאת כרמל, 2005 )


יופיו של יהושע

הָרוֹצֶה לִרְאוֹת יָפְיוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, יִטְמֹן לִבּוֹ בְּכִיסוֹ,
בָּבוּאַת יָרֵחַ בְּעֵינָיו - וְיַבִּיט בִּשְׁעַת חֲצוֹת;
בְּלַיְלָה שֶׁכֻּלּוֹ סִיוָן, יוֹשֵׁב יְהוֹשֻׁעַ בְּגִנַּת בֵּיתוֹ,
אוֹסֵף פָּנָיו בְּיָדָיו, וְחוּט הַמְּשֻׁלָּשׁ מָשׁוּחַ סָבִיב לוֹ,
כְּלָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית.

הָרוֹצֶה לִרְאוֹת, יָצִיץ בָּאִישׁוֹן שֶׁאֵינוֹ גּוּף
וְאֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף, וְיִרְאֶה דְּמוּת נַפְשׁוֹ שֶׁלּוֹ
בַּמַּיִם הַצְּלוּלִים. שִׁבְעָה רְקִיעֵי תְּכֵלֶת זוֹהֲרִים
מֵעֵינָיו שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ. עַל מִצְחוֹ
יָרֵחַ וְעָנָן כְּזוּג אוֹהֲבִים, צֵל חוֹלֵף.

עַל פְּנֵי שְׂמִיכַת מַחֲטֵי אֹרֶן, הוּא הוֹלֵךְ וְנִפְרָשׂ,
רַעְיוֹן רוּחַ. אֶצְבְּעוֹתָיו מְנַגְּנוֹת עַל מֵיתְרֵי מִזְרָח,
בֹּקֶר מְבַצְבֵּץ, וְהוּא - פּוֹסֵחַ עַל שְׁנֵי/ שְׁתֵּי הַסְּעִיפִּים.
טֶרֶם הִשְׂכִּיל לִשְׁכֹּן בְּתוֹךְ גּוּפוֹ, לְהַשִּׂיג
צוּרַת אַהֲבָתוֹ בְּתוֹךְ פִּיו, לְזַוֵּג דַּעַת וּמַכְאוֹב.

מַה דֶּרֶךְ הָרוּחַ בְּמַבָּטוֹ? כַּעֲצָמִים בַּבֶּטֶן הַמְּלֵאָה.

הָרוֹצֶה לִרְאוֹת בַּיֹּפִי, יַמְתִּין לְקֶרֶן חַמָּה רִאשׁוֹנָה
נִשְׁבֶּרֶת בְּדִמְעָתוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ.
בְּמָקוֹם שָׁם נוֹשֶׁרֶת טִפַּת זֹהַר
עַל אַדְמַת יְרוּשָׁלַיִם, פּוֹרֵץ וְעוֹלֶה
אַרְיֵה בָּשָׂר וָדָם מִתּוֹךְ הָאֵפֶר,
וְרִבּוֹא אֲרָיוֹת זוֹרְחִים מִן הַדְּמָעוֹת;
חַדֵּי שִׁנַּיִם, עַזֵּי שֶׁמֶשׁ, מְבַעְבְּעִים,

נְכוֹנִים לִטְרֹף נַפְשָׁם בְּכַפָּם לָאַהֲבָה.

י"ז בסיון תשס"א
(פורסם בנוסח שונה ב "לפתע פתאום האדמה" הוצאת כרמל, 2005 )


פרגמנטים של פרידה

*
כֵּיצַד אֶפָּרֵד מִמְּךָ?
אֶלְכֹּד לְמַעַנְךָ זַהֲרוּר אַחֲרוֹן
מְרַצֵּד עַל אֶדֶן הַחֲלוֹם
עָלָיו יָשַׁבְנוּ.

*
כֵּיצַד אֶפָּרֵד מִמְּךָ?
בִּשְׂעָרְךָ אֶטְמֹן נוֹצָה
מִצִּפּוֹר שֶׁחָלְפָה בֵּין עֵינַי
עֵת רְאִיתִיךָ לָרִאשׁוֹנָה.

*
כֵּיצַד אֶפָּרֵד מִמְּךָ?
מַאֲכֶלֶת מַבָּטְךָ מַשְׁחִיזָה אֶת הַפִּנָּה
הַחֲשׁוּכָה בְּיוֹתֵר בְּתוֹכִי.

אָנִיחַ אֶת אִישׁוֹנְךָ הַלּוֹהֵט
עַל לְשׁוֹנִי. אֶבְלַע
אֶת הָאוֹר הַנִּגָּר.

(מתוך "לפתע פתאום האדמה" הוצאת כרמל, 2005 )








דוד פישלוב כותב על "דירה להשכיר"
פורסם ב"כרמל", כתב עת לשירה, גליון מס 10, חורף 2005.

דירה להשכיר

שְׁנֵי חֲדָרִים לַחֲזִית, מְסֻדֶּרֶת, מִפְּרָטִי, מְרֹהֶטֶת חֶלְקִי,
מְצִיאָה בְּהִזְדַּמְנוּת, מִיָּדִי, מְרֻוַחַת-מוּאֶרֶת-רֵיקָה,
וְכֹל חוֹרֵי הַמַּנְעוּל פּוֹעֲרִים עַצְמָם דּוּמָם בְּצוּרַת פִּי.

מְצֻיֶּנֶת, מְסֹרֶגֶת, לְיַד הַיָּם, מְשֻׁפֶּצֶת כַּחֲדָשָׁה, פַּרְטֶר
עִם חָצֵר, צְמוּדָה לַדּוֹלָר, לַמַּדָּד, מַזְגָן, מְקָרֵר, טֶלֶפוֹן
(בִּקְצֵה הַצִּלְצוּל תָּלוּי הַנִּתּוּק כְּדִמְעָה בִּקְצֵה הַסַּנְטֵר).

לָבוֹא לִרְאוֹת עַכְשָׁו, הֲטוֹבִים הַשְׁכֵנִים? מֶרְכָּזִית וּשְׁקֵטָה,
בְּלִי תִּווּך, בְּלִי עוֹרֵךְ דִין, עָרְפִּית לְיַד הַעִירִיָּה, מַצָּב
מְצֻיָּן, אֵי שָׁם, אֲנִי יוֹדַעַת, מִתַּחַת לְמִרְצֶפֶת שְׁבוּרָה,

מְחַכּוֹת לִי גַּפְנִי וּתְאֵנָתִי

("לפתע פתאום האדמה", הוצאת כרמל, 2005)

שיר, שבתוך חזותו הקליטה חבוי הדהוד רגשי עמוק. כבר בקריאה ראשונה האוזן הולכת שבי אחרי הקצב והמרקם הלשוני. אלישבע גרינבאום ניחנה בכישרון לאתר באנטנות רגישות תדר של דיבור, של שברי שיחה, של ניסוחי מודעה בעיתון, של אוצר מילים, של מקצב ושל נעימה (רגישות שבאה לידי ביטוי גם בשירים נוספים וגם בכתיבתה לתיאטרון). כל בית נפתח, בקצב סטקטו, בשורה של מונחים המעבירים באופן אפקטיבי את העולם המנוכר - אבל גם דינמי ואטרקטיבי - של שוק הדירות. עולם, שבו שולטים המסחור, התיווך והחיפזון. עולם שבו מקום המגורים, שאמור להיות מרחב אינטימי, ביטוי והמשך של הפרטיות, הופך לשלל נוסחאות, קיצורים, קלישאות וקודים בעלי ערך מתומחר: "מציאה בהזדמנות… צמודה לדולר, למדד, מזגן, מקרר". אלא שבסיום כל אחד מן הבתים, נשברת הרשימה ומבליח ניסוח מטפורי המפגיש אותנו עם יסוד רגשי שביר: הדימוי המאוים של חורי המנעול לפיה של הדוברת בבית הראשון ודימוי ניתוק הטלפון לדמעה התלויה בקצה הסנטר בבית השני.

היסוד האישי מופיע גם בסיום הבית השלישי, בהכרזה "אני יודעת", והכרזה זו מובילה לשורה החותמת את השיר, השאולה מעולם לשוני וחווייתי מנוגד לכל מה שהופיע בשיר עד כה; מול לשון המסחר האורבנית, מוצב לפתע החלום המקראי על נווה מדבר, על אחרית הימים, על קיום אוטופי מאושר. המתח בין לשון שוק הנדל"ן לבין הצירוף המקראי יוצר אפקט מעניין: לשון המקרא החגיגית מאירה באור ביקורתי את המטריאליות הנמוכה של לשון הנדל"ן, אבל זו האחרונה ממתנת מצידה את הפתוס של לשון המקרא וחותרת תחתיה בחיוך. בנוסף לדיאלוג שהשיר מקיים עם הטקסט המקראי (במיוחד עם נבואת מיכה), מהדהדים בשיר גם צירופים מספר הילדים המקסים של לאה גולדברג (כותרת השיר כמו גם הצירוף "הטובים השכנים?"); ואולי ניתן להיזכר גם בשירו של עמיחי "מעין אחרית הימים" ("האיש תחת תאנתו טלפן לאיש תחת גפנו"). אבל מעבר למפגש המרתק, הייחודי והמחויך בין הרמות השונות של לשון ומציאות מעלה השיר גם תהייה רצינית: האם ניתן לבנות היכל שלם ומאושר בתוך מציאות פגומה, שבורת כלים ("מרצפת שבורה"), האם ניתן למצוא מקום שבו ייפגש שוק הנדל"ן העירוני, המטריאלי, השטחי, המסחרי - עם כמיהה עמוקה של אשה רגישה, משוררת חדת מבט וקשב, לשלווה ולאושר ביתי?
לילה. תל אביב. שקט שקט העצב עובר בעץ ובלב. אני יושב בפינת העבודה שלי וכותב על "דירה להשכיר" של אלישבע. אלי (כינויה של אלישבע בפי מקורביה), בת זוגי, ישנה בחדר הסמוך. אני מקווה שמה שכתבתי ימצא חן בעיניה. עיניה הקורנות, החכמות, המחייכות. אני מקווה שזכתה לגעת בגפנה ובתאנתה.

כאשר שלחתי את דירה להשכיר של אלישבע ואת דברי בעקבות השיר למערכת כרמל, בעשרה בדצמבר 2004, היא הייתה בעיצומו של מאבק במחלה קשה. שבועיים לאחר מכן, ישבנו על המרפסת שכה אהבה, בדירה שאליה עברנו לגור בשלהי הקיץ, והתחלתי להקריא באוזניה את הדברים שכתבתי על שירה היפה. מכיוון שגרוני נשנק, המשיכו במלאכת ההקראה ידידה (אחותה התאומה) ויעל (חברת נפש). במשך כמה רגעי חסד קצובים אלישבע הקשיבה לדברים, ובסיומם אורו פניה בחיוך מופלא. שבוע לאחר מכן, ביום האחרון של החודש ושל השנה, המחלה הכריעה אותה.
ומאז אני מנחם עצמי: שזכתה לגעת בגפנה ובתאנתה; שבורכה בחן, בכשרון, בשמחת חיים ובשמחת יצירה; שהשכילה לחלוק בנדיבות מתנות אלה עם סביבתה; שבאה מאהבה, ושהיתה אהובה; שהשפע המפעים של חייה ושל יצירתה ימשיך להדהד בלב רבים.
יהי זכרה ברוך.

Requiem for a Woman

“Even though someone is pursuing you to take your life,
the life of my master will be bound securely in the bundle
of the living by the Lord your God.” Samuel I, 25,29


When you left, you sucked my face out of my face
as one sucks a raw egg
out of a hole in the shell
in one gulp –

All is heard at the end of time.

Perfected is the reflection of nothingness
staring back from shop windows.
Black eye holes gape at me
from the skulls of passersby
One can see the street
to its very end,
to the infinity of lines.

All the streets crawl towards the Garden.
I can hear the green paint crack,
peeling itself off the benches,
beckoning me to return
into your ribcage.

The cherubs still guard the entrance,
cigarette butts in their open stone palms,
mildew spreading in the whiteness of their eyes.
Wind blows soft in the leaves of Knowledge,
bringing me children's laughter as they play –
so close, it is almost
possible to touch.
I'll rest myself for a moment;
The bundle is ready.
I wait for you
to invent a perfect peace for me,

for the last of all flies to hush.

Note: This poem is based on the Jewish burial prayer ("Hashkava") which includes allusions to Psalms, the book of Samuel and other biblical texts.


Between Thunder and Lightening

"Then the Man and his wife heard the sound of the Lord God as he was walking in the garden in the cool of the day, and they hid from the Lord God among the trees of the garden." Genesis, 3:8

In the beginning, whiteness struck our eyes
and blinded the foundations;
We were shocked into knowing
rushing to cover ourselves
with a shivering leaf
forgetting all
in one breath.

And hearing His voice thunder through the Garden,
in the cool of day, from far, far away,
falling on our heads from a rooftop
tearing ribs from our bodies –
once again we are left
each separately dressed
in a coat of skin
and nakedness.



Little Pieces: Woman in a Cafe
for Orna Wiess*

A.
Cloudburst passes over the cafe
pouring rain on your table only.
Sun comes out in your smile
shimmering in the forks. You collect
wet words into an ashtray
asking the waitress to replace it for us,
as if she were goddess of Fate.

B.
Darkness defines itself in relation to you
a stubborn child, taunting. You hold him
to your breast, caressing him gently, explaining
that sleeping with a shirt unfilled by a body
is still better than being awake.

C.
Underneath the table, the brink of the abyss
draws itself precisely around your feet.
Strange how your face doesn’t disclose
the chill; green leaves sprout in your plate,
your glass is overflowing.
You inhabit your body with determination
bolt upright, as if it were a chair you are sitting on
and not a raft on the shadowy face of Tartarus.

D.
When you get up to leave,
everywhere you step
the earth will re-arrange itself
to become solid again


* Orna's husband, Yanai Wiess, a talented musician, was killed in the bombing at "Mike's Place" on the Tel-Aviv promenade, where he was playing with a band, on April 30, 2003.



Morning by the Hilton Hotel

rom: Israeli Prose Poems

An emaciated old man is taken out into the glaring shine of a new summer morning, a white spot shivering in a black wheel chair. His hair grows thinner in the brilliant sunlight, breathing heavily, frightened, refusing the burly arms wanting to pluck him out of life and spread him across his death, rectangular and orange, a stretcher waiting by the ambulance. Across the way, over the boisterous street, Hilton water sprinklers joyfully scatter green gems on the lawn overlooking the sea, as an everyday morning dances around between dog shit and plastic bags. So heavy the tiny body, stubbornly refusing the white men tugging and pulling, losing patience, grasping hands and legs, he's twitching, almost falls, a mother and child stop to stare, passersby hurry on, mother pulls child away; So cumbersome the will to live, he's slipping again, diapers are showing through pale blue pajamas, Thai workers lower their eyes from scaffolding near by, finally the body (how many years lie here? How many open eyed mornings?) is laid on the stretcher, a paramedic huffs and puffs, Hilton towering above in grey concrete arrogance, a little white head lifts itself for a moment, the transparent bird of his eye, fluttering across the street, one last time.


Three Moments and a Scarf

for Nelly Munthe

I.
The beginning of July brings
a cool wonder blowing through your garden.
Your laughter breaks into
a thousand bubbles
sparkling in the wine you pour,
filling the cherries with plump essence.
If summer had a flavor
you gave it a name:
the sweetness of wanting to live again
on the tip of the tongue.

All that is beyond this circle of light –
dentists, income-tax, the need
to remember where we left the keys -
fades into the darker corners of the garden.
We huddle around your heart
as the chill of evening formulates a question,
you answer with a scarf
the color of a long summer's day;
the sun has graciously sunk into it
lending it a reddish-orange glow.

'Keep it', you say,
draping it over my shoulders.
as if it were actually possible
to hold the beauty of this moment
in my bare hands.

II.
Navigating a short-cut to the station
through alleys that give themselves up
to my guessing in their cold, sinister way.
"You're lost, stranger", huffs the alien city,
puffing up steam from underground holes.
But the sun sets in the scarf
around my shoulders
and the pavements can feel the abandon
of wine and cherries in my gait.

In a huge apartment building
one window brightly lit
with the roundness of a little boy's face
curiously peering out into the night.
His eyes ravenously swallow a universe
of desolate streets and brilliant lights
a far-away cry, cars, stars.

His face is alive with a question
so profound it undoes
all that stands behind him:
'Mother', 'Brother', 'Bed', 'Toothbrush'
float into the shadowy gloom
engulfing the building as a dream.
Left is only a bright yellow rectangle,
a lighthouse of childish faith
beaming for human ships
lost on dark nights
on the way to the train.

III.
The glare of neon accelerates the lunacy
of the tube rushing through the night.
A three year old, maybe four,
is dancing down the aisle
his coffee skin gleaming through
a bright yellow overall.
His smile flutters on his mother's gaze,
a brown fatigue looking down on him;
Rests a moment, then flies on
twirling himself around a pole,
absentmindedly wiping grime
off soiled seats, cleansing
the day from sullen brows.

He pulls the scarf off my shoulders,
playfully wrapping himself
winding in and out,
stealing it like fire from the Gods,
penetrating the stale loneliness
of eyes staring into newspapers, books,
empty space or feet, eyes
that do their best to avoid eyes
now meet above the child's head,
wildly waving his reddish-orange flag,
his burst of life clearing a fresh path
in this under-world.


London, Summer 2004